7 ביולי 2003
התקדמויות חדשות הקשו עלינו לדעת, היכן להציב גבול ולהפסיק “לשפר” את הטיפוסים שלנו. ניקולס קריסטוף מסביר.
אחת השאלות המעמיקות מכל והרבודות מכל, אשר עלו עקב ההתקדמויות מהזמן האחרון בתחום הגנטיקה, היא זאת: האם אנו כבני אדם עודנו רוצים תינוקות, אשר ייוולדו בעלי מגבלות גנטיות?
המדע נוחל הצלחות גדולות במלחמה ב-700 מחלות גנטיות, אשר עלולות לתקוף הילדים שלנו – וזה נשמע נפלא. עדיין קשה להציב גבול בנוגע להפסקת “שיפור” הילדים שלנו. פעילים רבים בתחום המגבלות גורסים, כי אנו נעים לעבר אאוגניקה חדשה, ואני פוחד, שיתכן, כי הם צודקים.
הצעד הראשון לקראת שדרוג הצאצאים שלנו יבוא בתור טיפול במגבלות, מפני שהיתרונות מובנים מאליהם. אז ישבתי בלונדון עם מומחה למגבלות ולגנטיקה, מישהו, אשר המאבק שלו בנידון אינו השכלתי בלבד, כי אם אף אישי – בעבורי ואף בעבורו.
הכל החל, כאשר לדוד הגדול הבריטי שלי, אדון ג’ופרי שייקספיר, נולד בן, וויליאם. זה נכון: הוא הפך לאדון וויליאם שייקספיר (במשפחה שלנו תמיד סברנו, כי אנו קשורים לבארד כצאצאים של בן הדוד שלו, המפרי שייקספיר. זה צירוף מקרים, שטור זה נכתב בפנטמטר יאמבי).
וויליאם נולד בעל מוטציה גנטית, הגורמת לאכונדרופלזיה, סוג של גמדות. וויליאם נעשה רופא טוב (הקומה הנמוכה שלו גרמה לו להתיידד עם המטופלים הילדים), והבן הכי גדול שלו, בן הדוד שלי, טום, נולד גם כן כסובל מאכונדרופלזיה. גם טום בתורו הוליד בת, הסובלת מאכונדרופלזיה.
טום שייקספיר ירש את התואר שלו ורשמית הוא אדון תומס (הדבר השפיל אותו), כמו-כן כמלומד בכיר בנושא גנטיקה ומגבלות. כשישבנו בבית קפה בלונדון לדבר על סוגיות אלו, הסב טום את תשומת הלב, משום שלא זו בלבד, שהוא האדם הנמוך מכולם בסביבה, אלא שהוא בעל הבטחון העצמי הרב ביותר, המקסים ביותר והמגניב ביותר, בעל עגילים ונוכחות בולטת עד מאד.
“החברה רואה מגבלה בתור הדבר הכי גרוע, שעלול לקרות”, אומר טום. “זה דבר אחד, שעלול לקרות, אך לא הכי גרוע”, אומר הוא. “בסך הכל”, אומר הוא, היו לו יותר הזדמנויות, מאשר אילו הוא נולד ללא מגבלה למשפחה ענייה.
טום אומר, כי הרבה אנשים בעלי מוגבלות חשים מאוימים בשל התקדמויות גנטיות ונפגעים משיחה שמחה על הנדסת עולם נטול אנשים כמותם. “זה קשה מאד לאנשים מוגבלים”, אומר טום. “לשמוע אנשים דנים בעולם, שבו אתם לא קיימים, עלול לכאוב מאד”.
“אנשים שואלים אותי כל הזמן:” לא היה עדיף לך לא להיות נמוכה?”, אבל זה כמעט כמו לומר: לא היה עדיף לך לא להיוולד?”.
טום בכל זאת מציין, כי הדעות שלו עצמו התגבשו באותה מידה וכי הוא נאבק בשאלה, האם יהיה לו עוד ילד באותו מצב.
כל אב רוצה ילד כמוהו ועדיין כמו-כן ילד בעל כל יתרון שהוא. לבסוף, אומר הוא, לא יהיו לו ילדים נוספים, במידה מסוימת בגין הסיכון למגבלה.
זו שאלה מסובכת, כך שזה הגבול, שעמו אנו מתמודדים, כבני אנוש. אני לא מסכים עם המובילים בתחום המגבלות, אשר מתנגדים למאמצים עיקשים להילחם במחלות גנטיות. אולם אני סובר, כי הם צודקים בצלצלם בפעמוני האזעקה.
הבעיה היא, שבסופו של דבר אולי יתאפשר לא רק לברור עוברים, שנפגעו בגמדות, כי אם אף לסנן קרחות, אפים סולדים, או הומוסקסואליות, או אפילו לבחור את העובר, אשר לו הכי הרבה סיכויים להיות חד מיני.
הניחוש שלי הוא, שטיפול בגנים משורת הנבט יעפיל מעט רחוק יותר, בתחילה לתיקון “גנים פגומים”, הגורמים מחלות, ואחר למעבר לשיפור האינטליגנציה והביצועים. אני חושש, שאולי אנחנו נמעד בלא שום החלטה מודעת, או אפילו בלא שום מודעות להשלכות, לקראת העתיד, שבו נחיש במידה רבה את האבולוציה שלנו, שבה יסטו הצאצאים שלנו עד מהרה מכל אשר היה אנושי במשך 200,000 שנים.
ביל מקקיבן, בספרו המזהיר החדש אודות מדע הגנטיקה “Enough” מבטא את הסכנות, בעת שהוא נזכר בחברת ילדות, קתי, אשר מתה מסיסטיק פיברוזיס:
“למה לא לפחות לתת למהנדסי שורת הנבט לעבוד על ה-“קתיות” של העולם? הנזק הוא לא למטופלת, אלא לעולם, שבו היא חיה. כפי שמודים אפילו התומכים, הפער בין תיקון לבין שיפור אפלולי מכדי להיות מהותי. בקרוב תעמדו בראש עולם, שבו יפעלו הריאות של קתי כהלכה, ברם שבו הטו∙ב שבה, האדיבות שלה, אין פירושם, מה שהם חוללו. שם מאיצה מישהי את המוח שלה, או לחילופין, מווסתת את המזג שלה, ולא אך ורק מנקה את הריר שלה”.
זוכה פרס פוליצר, ניקולס קריסטוף, הוא כותב טורים ב-“The New York Times”.
