החינוך המדריך- Conductive Education
ד”ר אידה איגרא, PhD,
קונדקטורית מוסמכת,
מומחית בשיקום וחינוך ילדים, מתבגרים ומבוגרים על פי גישת החינוך המדריך, מדריכת הורים ומשפחות לילדים עם צרכים מיוחדים וצוותים בחינוך המיוחד.
כל הורה שנולד לו ילד עם צרכים מיוחדים מחפש דרך לעזור לילדו. יש הורים שמחפשים תרופת פלא שאחרי שהילד ייקח אותה – הוא יעמוד על הרגליים. יש הורים שהולכים מרופא לרופא בחיפוש אחר הסיבה להתפתחות המיוחדת של ילדיהם בתקווה שהבנת הסיבה לבעיה תוביל להבנת הדרך לטיפול בה. יש הורים שהולכים ממטפל שעובד על ההליכה למטפל שעובד על תפקוד הידיים, אחר כך למטפל שמפתח דיבור/אכילה/משחק/תקשורת/למידה וחוזר חלילה.
הורים תמיד מחפשים את הדרך הטובה ביותר לילדיהם. הם חפשו אותה גם לפני 35 שנים, כאשר נפל מסך הברזל שהפריד בין המערב והמזרח ולהורים לילדים עם צרכים מיוחדים בעולם כולו וגם להורים בארץ נודע כי בהונגריה קיימת גישה חינוכית-שיקומית שונה מכל מה שהם הכירו קודם. גישה אשר מחברת ביחד את כל מה שהילד עם קשיים מוטוריים וקשיים אחרים – מיומנויות המוטוריקה הגסה והעדינה, מיומנויות שירות העצמי, האכילה, התקשורת, המשחק, מיומנויות חברתיות, וכל זה תוך כדי סדר היום הטבעי של הילד, בחברת הילדים. ההורים בכל העולם, וגם הורים ישראלים, התחילו לנסוע עם ילדיהם לבודפשט בירת הונגריה, למכון הלאומי לחינוך המדריך על שם פטו בתקווה למצוא דרך חדשה לשיקום ילדיהם, דרך שלא הכירו קודם.
בבודפשט הורים אלה גילו כי הדרך של החינוך המדריך היא דרך שונה מכל מה שהם ראו בארץ ובמקומות אחרים. תוך זמן לא רב הילדים שלהם הפכו לילדים אקטיביים מבחינות רבות. הם רכשו מיומנויות חדשות בתחומים רבים, הפכו להיות עצמאיים יותר באכילה, בתנועה, בתקשורת, בפעילות ידיים. הם הפכו להיות ילדים שמחים יותר, בעלי מוטיבציה ללמידה מגוונת. באותו הזמן החליטו ההורים הישראלים להתארגן לעמותת “צעד קדימה” ולהתחיל לשלוח סטודנטים אשר ילמדו במכון פטו את גישת החינוך המדריך ויעבדו בגן הילדים החדש אשר יפעל על פי הגישה הזאת.
אני הייתי אחת הסטודנטיות שנשלחו באמצע שנות ה90 להונגריה ולמדתי שם את לימודי החינוך המדריך (לימודים אלה נמשכו 3 שנים בנוסף ל4 שנות לימודיי לתואר ראשון ותעודת הוראה בחינוך המיוחד) והפכתי להיות קונדקטורית מוסמכת. מאז ועד היום אני פועלת לחינוך ושיקום של ילדים, מתבגרים ומבוגרים עם צרכים מיוחדים, כגון שיתוק מוחי ובעיות מוטוריות אחרות, בארץ ובמדינות אחרות בעולם, וזאת על פי גישת החינוך המדריך. בלימודים במכון רכשתי ידע מתחומים רבים: מתחום הרפואה (האנטומיה, הפיזיולוגיה, הביומכניקה, נוירולוגיה), מתחומים הפרא רפואיים (פיזיותרפיה, קלינאות תקשורת, ריפוי בעיסוק), מתחומי הפדגוגיה, וכמובן – החינוך המדריך כגישה המחברת את כל התחומים הללו. בעצם, קונדקטור (איש המקצוע המומחה לחינוך המדריך) לומד את כל מה שצריך לדעת על ילד עם מוגבלות מוטורית. ידע תיאורטי ושעות עבודה מעשית רבות דרושים על מנת שהקונדקטור יידע לקדם את כל תחומי ההתפתחות של הילד עם שיתוק מוחי ועם לקויות אחרות באופן הוליסטי ואינטגרטיבי.
אז מה זאת גישת החינוך המדריך?
גישת החינוך המדריך (Conductive Education) פותחה בסוף שנות ה40 של המאה ה20 על ידי רופא נוירולוג הונגרי יהודי אנדרש פטו, אשר הבין שילד עם צרכים מיוחדים בכלל וילד עם קשיים התפתחות מוטורית בפרט הוא אישיות שלימה וכך צריך לגשת לנושא העבודה ושיקומית, הטיפולית והחינוכית איתו.
החינוך המדריך הנו פריצת דרך בתחום החינוך, הטיפול, השיקום והרווחה של האדם עם המוגבלות. לפי ההגדרה המקובלת היום, המונח שיתוק מוחי (CP) מתאר קבוצת מצבים רפואיים מתמשכים המפריעים להתפתחות תנועה ויציבה, הגורמים להגבלה בפעילות, ומיוחסים לנזק לא מתקדם שהתרחש במוח המתפתח של העובר או של היילוד. הקשיים המוטוריים בשיתוק מוחי מלווים לעתים קרובות בליקויים בתחושה, בתפיסה, בקוגניציה ובתקשורת וכן בבעיות התנהגות, באפילפסיה ובלקויות משניות בשלד ובשרירים (Rosenbaum, 2007). הגדרה זאת תומכת בנקודת המוצא של גישת החינוך המדריך על פיה המוגבלות המוטורית המאפיינת ילדים ומבוגרים עם פגיעה במערכת העצבים המרכזית היא בעיה פדגוגית ולא רפואית. כלומר, הנזק המוחי כבר התרחש והוא אינו מתקדם, לכן צריך ללמד את הילד (ולא משנה מה גילו) מיומנויות חדשות, כדי שחלקים אחרים במוח ייקחו על עצמם את תפקוד החלקים שנפגעו.
לילדים עם מגבלות מוטוריות, במקרים רבים, קשה ללמוד אפילו את התנועות הבסיסיות ביותר, להשיג את המטרות הקלות ביותר ולבצע פעולות פשוטות. בנוסף לקושי בביצוע פעילויות מוטוריות שונות נוצרת בעיה נוספת: הירידה במוטיבציה של הילד לבצע פעילויות. לדוגמה, תינוק בן ארבעה חודשים שרוצה להושיט את ידו אל הצעצוע התלוי מעליו, מנסה מספר פעמים ולא מצליח (בגלל טונוס השרירים הגבוה/הנמוך, חוסר בדיוק התנועה או מאפיין אחר של הקושי המוטורי שלו). חוסר ההצלחה שלו מוביל לירידה במוטיבציה לנסות את הפעולה מחדש ובסופו של דבר אל חוסר האונים הנלמד. הילד לומד שהוא לא יכול – לא יכול לגעת, לא יכול להתהפך, לא יכול להרים את הראש וכך הלאה…בנוסף לזה, הילד מוקף במבוגרים שמתוך דאגה לילד במקרים רבים עושים הרבה דברים במקומו- מאכילים אותו, הופכים אותו – ובכך הוא משתכנע שיש הרבה תחומים שבהם הוא לא יכול לפעול. חידושו של החינוך המדריך הוא בהבנה שהמוגבלות מציבה בפני הילדים בעיות של למידה ומציע חינוך והוראה המאפשרים להם להתגבר על בעיות אלה בבית, בבית הספר ובחברה. החינוך, ההוראה והלמידה עפ”י גישה זו, הם כלים מרכזיים לפיתוח אישיות אקטיבית, ללימוד דרכי התמודדות עם מצבי חיים ולרכישת מיומנויות.
החינוך המדריך מלמד את הילדים לחיות. לחיות זה אומר ללמוד לזחול, ללכת, לאכול, להחזיק ביד כף או מזלג, לשבת, לצייר, לתקשר עם ילדים ומבוגרים, לדבר, לשחק, לקרוא ולכתוב, לעשות מעשי קונדס, להתווכח ועוד הרבה דברים שאותם עושים כל הילדים. החינוך המדריך מלד את הילד להיות בעל מוטיבציה להתקדמות, בעל אמונה ביכולותיו. הדבר הלא פחות חשוב – החינוך המדריך מלמד את הסביבה של הילד, ובעיקר את משפחתו הקרובה והמורחבת להאמין ביכולות הילד, באישיות האקטיבית שלו ובצורך ללמד אותו לעשות דברים שונים ולא לעשות אותם במקומו.
איך הקונדקטור מלמד את הילד את כל זה? פגיעה מוחית מעכבת את התפתחות הילד כולה, ולכן הקונדקטורים רואים את הילד כמכלול מאוחד ומספק התערבות כוללת והוליסטית. הוליסטי פירושו שכל דבר בחיים, התפקוד הכולל של האדם, ההתפתחות האישית והארגון החברתי, נתפסים כתלויים זה בזה, קשורים זה בזה, רב-מפלסיים, מתקשרים ומלוכדים. בסיס הידע של הקונדקטור מאפשר לו בו זמנית ללמד את הילד מיומנויות שונות. למשל, בזמן ארוחת הבוקר הקונדקטור מלמד את הילד ללעוס אוכל לא טחון ובו זמנית הילד לומד להחזיק את הכף ביד ולהביאה אל הפה, לשבת על שרפרף ולשמור על שיווי משקל, לשאת משקל על הרגליים, לתקשר עם היושבים האחרים ליד השולחן ועוד. כלומר, אנחנו לא מחלקים את הילד ל”חלקים” שונים (ידיים בנפרד, רגליים בנפרד, פה בנפרד וכ”ה) ומפקידים התפתחות של כל תחום בידי איש מקצוע אחר (כגון פיזיו, ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת, מורה לחינוך מיוחד) אלא שהקונדקטור עובד על פיתוח מיומנויות בתחומים שונים באופן קומפלקסיבי בסיטואציות טבעיות.
החינוך המדריך שואף לבנות את אישיותם של הילדים בהדרגה באופן המתאים לגילם. בתפיסת החינוך המדריך הילד, המתבגר או המבוגר אינו מקבל טיפול, אלא הוא משתתף פעיל בתהליך הלמידה. תהליך הלמידה נתפס כשותפות בין הקונדקטור ללומדים ליצירת נסיבות ללמידה – זהו תהליך למידה לאורך כל היום. הקונדקטור מייצר סיטואציות בהן הילד לומד מיומנויות שונות, וכל זה תוך כדי פעילות תואם גיל הילדים.
החינוך המדריך מאמין שלמידה אינה תלויה ביכולות קיימות, אלא שיכולות חדשות נוצרות כתוצאה מלמידה. המטרה היא לתווך את העולם לילד וליצור עבורו יכולות חדשות ופוטנציאלים חדשים יותר מאשר מיצוי הפוטנציאל הקיים. לכן, כשהורים רבים שואלים אותי: “האם מתאים לנו עכשיו לעבוד עם קונדקטור, הרי הילד שלנו עוד לא יודע לשבת לבד/ לאכול לבד/ לדבר וכ”ד?”, אני תמיד עונה: “זה לא משנה מה הילד לא יודע לעשות עכשיו. החשוב הוא להגדיר מטרות וללכת לקראתן. הילד ילמד כי אנחנו ניצור לו תנאים פיזיים, מוטיבציוניים, קוגניטיביים כאלה שהוא ירצה ויוכל להתקדם”.
החינוך המדריך היא גישה חינוכית שיקומית אשר הולכת ומתרחבת בכל העולם. ילדים רבים ומשפחותיהם נהנים ממה שהחינוך המדריך מאפשר להם- לחיות חיים אקטיביים ומלאים ככל שאפשר.
ביבליוגרפיה:
Rosenbaum, P. (February 2007). “A report: the definition and classification of cerebral palsy April 2006”. Developmental Medicine & Child Neurology. 49: 8–14.
אז מה זאת גישת החינוך המדריך?
ביבליוגרפיה:
