התפרצות מגפת הפוליו בארץ בשנת 1950 התאפיינה בתחלואת תינוקות גבוהה שהתרחשה בשנות החיים הראשונות ובשיעור גבוה של שתוקים לצמיתות, שנותרו לאחר חלוף השלב החריף של המחלה. בבית החולים ‘אסף הרופא’ זיהו מספר קשיים בטיפול השיקומי בנפגעי הפוליו, שהיו ועל יוצא של תנאי החיים באותה תקופה.

רוב הנפגעים במגיפה היו תינוקות וילדים שהתגוררו במרחק רב מבתי החולים, חלקם במחנות עולים ובמעברות, והוריהם היו במקרים רבים, עולים חדשים שלא שלטו בשפה העברית. עובדות אלו הקשו על תקשורת ושיתוף הפעולה עם הצוות הרפואי, שהיה הכרחי לשם המשך השיקום בבית; דבר שהיה עול נוסף על כוח האדם המקצועי המצומצם בלאו הכי. כבר בשנת 1950 נשמעו קולות בקרב הקהילייה הרפואית, שהתריעו על מחסור בפיזיותרפיסטים מיומנים ועל טיפולים חסרי ערך שנעשו על ידי צוות חסר הכשרה. כך למשל, בבית החולים אסף הרופא עבדו עד שנת 1950 שלושה מעסים ומורה להתעמלות רפואית. פיזיותרפיסטים מוסמכים לא היו בו כלל. המתריעים קראו למשרד הבריאות לפתוח קורסים מקוצרים לשעת חירום לפיזיותרפיה, כדי להכשיר אנשי מקצוע בזמן קצר.