ג’ייק אליסון, כתב עיתון אונליין מסיאטל
23 בנובמבר 2004
לוסי ארנולד, בחזית, מתלוצצת עם שאר כיתת המשפטים שלה (בקורס: דיני נזיקין) באוניברסיטת וושינגטון, בעוד מתלוצץ עמם פרופסור פאול סטיבן מילר.
ג’ושוע טרוג’ילו, כתב עיתון אונליין
הפרופסור צעד במהירות אל תוך אולם ההרצאות הדחוס – באחזו מקל עץ בידו האחת, ספרים בידו השנייה ובענבו עניבת פרפר אדומה כרוכה בחוזקה ומסודרת.
פאול סטיבן מילר ציפה למבטים ולכד בודדים.
הוא לא יכול היה להשתמש בקתדרה ולא בלוח התלוי, אך ידע, הכיצד לתפעל חדר. הוא בילה את חייו בעשותו כן.
בשוטטו לעבר הטור הקדמי רשם הוא בקווים כלליים, כמה זמן לקח לו להצליח בכיתתו. הוא קנטר סטודנטים בשנה א’ באמצעות המחשבים הניידים שלהם, אשר תמיד מוכנים, בנוגע לגלישה באינטרנט בשעת ההרצאה. הסטודנטים צחקקו ואחר רשמו לעצמם הערות.
בדקות הראשונות הללו ביום הלימודים הראשון, באוגוסט שעבר, השיג מילר השג מחשבתי בדבר השתפרותו כאדם צעיר: הוא שינה את צורתו.
הוא לא סבל מגמדות. הוא היה פרופסור למשפטים בעל תעודות מהרווארד, הוא אהוד בקרב הציבור.
חלק גדול מחייו היה לו קשה לרכוש כבוד.
מיד כשיצא לדרכו מהקולג’, בעודו טומן בחובו קורות חיים מרעישים, הסב מילר את תשומת הלב לתריסרי חברות יוקרתיות מתחום המשפטים. אף אחת מהן לא תעסיק אותו – לא לאחר הראיונות הפרונטליים.
כל אחת מהחברות פסלה את המועמד בממדי 4 רגל-5 אינץ’, מיד כאשר נחו עיניהם עליו. שותף ותיק אחד אמר למילר, כי הבאתו לחוץ לארץ עלולה להבהיל לקוחות.
אחוז טלטלה רגשית עדיין סירב מילר לעזוב.
בעזרת חבר מצא הוא את עבודתו הראשונה בחברה בלוס אנג’לס. יותר מכפי שהשיג את ערכו בתור כליטיגטור, הוא השתקע בתשוקתו: תעסוקה שווה בתחום המשפטים. מאוחר יותר יחרוץ הוא עשור של שירותים כמדיניות עילאית רשמית בוושינגטון.
בקיץ הזה, כפי שצוין על-ידי בחור, העוסק באפליה, הצטרף הוא לפקולטה למשפטים ב-[ אוניברסיטת] UW.
אחרי שנה א’ נשאל מילר, אם הפסיק אולם ההרצאות להיכלל ב- federal Americans with Disabilities Act. אחרי הכל יכול היה הוא [מילר] אך ורק להגיע לתחתית הלוח המחיק רב הממדים. הוא לא יכול היה להגיע אל מאחורי עמוד הקריאה.
אבל הפרופסור בן ה- 45 אמר, כי לא חיפש טיפול מיוחד. “החוק”, אמר, “אינו דורש, כי הכל בעולם יונמך בעבור מישהו בגובה שלו. הוא היה מסוגל להשיג, את מה שרצה, במרחב, שסופק לו, וזה מה שנחשב”.
כנות אופיינית זו סייעה לשכך כל חרדה, אשר עלולה הייתה להיות לסטודנטים שלו.
“בתחילה דאגתי בקשר לנכות שלו, כשבא בנושאו שבב על כתפו”, אמר אדם אייק, סטודנט שנה א’ למשפטים. אולם אייק אמר, כי נוח לשאול את אדם שאלות על כך וכי סטודנטים אינם מודאגים, כי “הוא ייעלב מהחפירה הכי קטנה”.
עוזר, כי מילר שולט באומנות של הערכת זרים בקלות. אף עוזר, כי הוא ממאן לבזבז זמן יקר על קינון על המחלה, אשר “גזלה” ממנו את הגובה שלו ואשר העבירה אותו סדרה של ניתוחים כואבים בילדות.
במקום למלחמה באפליה, הקדיש את עצמו מילר לסיוע להתוויה ולפיתוח חלק מהחוקים הפדרליים, המגינים על אנשים בעלי מגבלות.
“הוא איש מבריק”, אמר ג’ון רוזן, עורך דין פרטי בסיאטל, אשר הכיר את מילר זה שנים.
“הרושם הראשוני הוא, כי הוא אינו נמוך יותר ממך”, אמר רוזן, “ואולם יש לו עיניים חודרות. הוא מעוניין, הוא נלהב. אתם מפסידים את מראה העובדה, כי הוא סבל מגמדות – היה אדם קטן – מהר מאד”.
הערכת זרים בקלות
הרפתקן חברתי. כך מתארים אותו חברים וקרובי משפחה.
בעודו מהיר תפיסה ומסוקרן הזריק הוא לעצמו, ללבו, כל דיון מעניין שהוא, או כל נאום שהוא, המביע דעה. בתור ילד לא שינה כי התנשא כל אחד אחר מעליו.
“הוא מצא דרך להתערב, בכל אשר יכול היה, למרות האילוצים הפיזיים שלו”, נזכרה אחותו הגדולה, מרג’י פיקורייה.
בתיכון הפרברי שלו ב-“Long Island” לא התבייש הוא משחקני הפוטבול המגושמים. הוא מצא דרך להצטרף אליהם, כסטטיסטיקאי של הנבחרת.
“הוא לא יכול היה לשחק”, אמרה היא, “אבל הוא תמיד הסתובב סביב הבחורים האלה.
מילר נולד כסובל מאכונדרופלזיה, המצב הגנטי השכיח מכל, הגורם לגמדות. יש למעלה מ-20 סוגי גמדות, הגורמים לחלק מצורות המגבלה בקרב 1 מתוך 40,000 ילדים מארצות הברית.
ההורים שלו אמרו לו, כי הוא יכול היה להשיג, את כל אשר רצה.
“הם הרעיפו עליי כמות עצומה של בטחון עצמי”, אמר הוא. “אלה דברים גדולים – להיות מסוגל להאמין בעצמך ולגרום לאחרים להאמין בך”.
חלק מהילדים בגילו קראו לו “גמד”, או “נמוכי”, ברם הוריו לא נתנו לו מחסה, על אף שהוא היה היחיד במשפחה מתוך שישה, אשר לא היה בגובה ממוצע.
לא היה להם צורך בכך.
מילר אמר, כי הוא הבין [בשלב] מוקדם בחייו, כי אם עמד לקיים אינטראקציה תקינה עם אנשים “בגובה ממוצע”, היה עליו לגרום להם לחוש בנוח בסביבתו. אזי החל הוא לפתח, את אשר הפך לחוש הומור מדהים.
בעת שגדל, הפך לתלמיד מבריק, ל-“Eagle Scout”. בחטיבת הביניים “Elwood” היה הוא נשיא ה-“student-body” [גוף, המזכיר מועצת תלמידים] לאורך כל שלוש השנים.
“תמיד ידעתי, שאני לא עומד להיות בחור ספורטיבי”, אמר מילר. “מה שהייתי צריך לעשות, לו עמדתי [להיאבק] כדי לשרוד, היה לחיות לטובת הפוטנציאל שלי בבית הספר”.
הציונים שלו היו מזהירים דיים בשביל לאפשר לו להתקבל לבית הספר למשפטים “הרווארד”. שם הוא הצליח במידה מספקת כדי לקבל יותר מ-40 חברות משפטיות, לעומת המתחרים שלו, לצורך הפריבילגיה להשיק את הקריירה שלו ב-1986.
עד אשר הופיע בטלוויזיה בשביל להתראיין.
לאחר מכן לא קראה לו אף אחת מהחברות שוב. מראיין אחד היה גלוי לב בצורה ברוטלית ואמר למילר, כי הם לא יכלו לגייס לעבודה אדם, הסובל מגמדות, כי לקוחות עלולים לחשוב, כי החברה העלתה מופע לפריקים של קרקס.
לשם שינוי הכשילה את מילר לשונו הזריזה.
“לא ידעתי, מה להגיד”, הוא נזכר. “הייתי בהלם”.
הוא זוכר מחשבות:” מה עוד יכולתי לעשות, שיגרום לאנשים לכבד אותי? מה עוד האנשים” האלה רוצים ממני?.
נדרשה התערבותו של אחיו של חבר שלו, עורך דין בוועדת גיוס העובדים של חברת “glitzy L.A”, להשיג עבודה ראשונה זו. זה כל אשר היה מילר זקוק לו – הזדמנות להוכיח את עצמו.
“כשקיבלתי את העבודה הזו, כשעשיתי בשבילם עבודה טובה, וכשלא נפלו השמיים, קיבלתי סוג של חותם לאישור”, אמר מילר.
בעודו עקוץ מהאפליה, אשר חווה, היה הוא בשליחות. “הרגשתי מחויב לעשות דבר מה משמעותי יותר בקריירה שלי, שישפיע”, הוא אמר.
העבודה הובילה אותו לכתוב פוסט עם “U.S. Equal Employment Opportunity” ולהזדמנות להיתקל באשתו לעתיד.
הוא פגש את ג’ני מצ’ם באולימפיה ב-1993. היא עבדה בשביל המושל דאז, מייק לוורי, על סוגיות, הקשורות למגבלות. מילר חווה טלטלות כדי להיות הנואם המרכזי בוועידה בנושא, השפעות הגנות פדרליות על אנשים בעלי מגבלות על מערכת ההשכלה הגבוהה.
“היה זה אחד הדברים, שבהם התאהבתי ממבט ראשון”, היא אמרה.
האהבה הפליאה במידה מסוימת. מדוע יצרה האישה בגובה ממוצע זוגיות עם אדם, הסובל מגמדות?
זמן קצר לאחר שנישאו, ב-1997, עזב הזוג את דירתו במונית. מילר הורד ראשון. כעבור רגעים פנה הנהג למצ’ם והתחיל לבחון אותה:” למה את מחבבת אדם נמוך? האם יש לו הרבה כסף? האם הוא מתייחס אליך יפה?”.
“זה היה פשוט מלהיב”, נזכרה מצ’ם. “כשאמרתי לפאול על כך אחר כך, הוא פשוט צחק על כך. הוא אמר:” זה היה אבסורד, שהיית צריכה לנמק את מערכת היחסים שלך בפני נהג מונית””.
כיום יש להם בת בת 4, נעמי, אשר מתחילה להבין, כי אביה שונה.
מילר אינו מודאג יותר מדי. הוא עבר זאת קודם לכן בלוויית המון ילדים סקרנים.
“אני מהווה מוזרות. הם מעולם לא ראו מישהו כמוני”, הוא אמר. ” האם הוא מבוגר, או ילד? אבא, או ילד?”.
נעמי כבר יודעת את התשובה. “זה אבא שלי”, אמרה היא. “הוא קטן”.
“מעוניין בעצמי”
“האדם הקטן” השפיע רבות על חוקים, הממגרים אפליה במקום העבודה.
[בשלב] מוקדם בקריירה שלו היה הוא מנהיג מוביל של LPA, קבוצת תמיכה ללא מטרות רווח, אשר מונה 24,000 חברים מרחבי הקהילה. תוך זירוז, תוך הבנה ותוך קבלה הוא אפילו הופיע ב-“Sally Jessy Raphael” , תכנית טוק שואו טלוויזיה יומית.
“הוא היה נערץ למדי בארגון שלנו על עבודתו לשם תמיכה קהילת המוגבלים”, אמר דובר LPA, דן אוקנפוס.
היה זה הארגון, אשר למענו החל מילר לפגוש עורכי דין אחרים, אשר סובלים מגמדות.
בעת העפיל הוא אל “Equal Employment Opportunity Commission”, ב-1994, בעת מונה על-ידי הנשיא, קלינטון, הקדיש הוא הרבה מזמנו לגילוי, כיצד הכי טוב לאכוף את ” Americans with Disabilities Act”.
ההישג הטוב ביותר שלו בסוכנות הוא פיתוח תכנית חלופית לפתרון בעיות בעם, שנועדה לפתור טענות, הנוגעות לבעיות אפליה במקום העבודה, לפני שהן ייפתרו בבית משפט.
“הייתה זו אחת התכניות המוצלחות מכולן”, אמרה לסלי סילברמן, חברת ועדה, אשר עבדה עם מילר.
“בסופו של דבר אתם לא יכולים לשנות את העולם בהתדיינות”, אמר מילר. “עליכם לשנות את הלבבות, את המחשבות ואת אופי התעסוקה”.
הוא חולל בלבבות שינוי משלו בקיץ האחרון, עת שתמה תקופת החברות שלו בוועדה, בהחלטה לתת ללימוד נסיון. מתן השראה לעורכי הדין שלכם נראה מכובד.
מילר הועסק על-ידי UW, מפני שהוא מומחה לחוק האפליה “ובן אדם אדיב וחמים”, אמר וו. ה. נייט, דיקן בית הספר למשפטים.
הוא אדם ראוי לציון בעל כשרונות מדהימים, אשר יכולים לשמש במוסד שלנו, אמר נייט.
ב- UW מקווה מילר לחקור את האיומים ואת ההבטחות של המהפכה הגנטית. הוא יעביר קורס על גנטיקה ועל החוק, בנוסף לחוק, העוסק באפליה ובעוולות.
מבלי לפענח את מסתורין הגנום האנושי, אשר העניק למדע את הכוח לרפא אנשים ולגאול אותם ממחלה, כשם שלא קרה אף פעם עד כה, הוא גם העניק לבני האדם כלי עוצמתי חדש לדיכוי. חברות ביטוח, או מעסיקים, עלולים לנסות להשתמש במידע על הפוטנציאל של אדם לחלות במחלה בשביל להפלות אותו.
יש סיכוי, כי מילר מקווה לסייע לחבל בכך בהחזרת החקיקה הפדרלית ובשידול חברי הקונגרס.
“חוקי טכנולוגיה חדשה זו עדיין לא נכתבו”, אמר הוא. “אני רוצה לוודא, כי חוקים אלו כתובים, לפי הערכים הנכונים, כמו הגנה על הפרטיות וכמו הזכות לא לדעת דברים”.
הסטודנטים של מילר אמרו, כי הפרופסור משתמש בהומור ובאביזרים כדי לעזור לשמור עליהם מפני סילוק.
עת הגיעו אל מילר המשימות הראשונות, מלאות עד אפס מקום ודחוסות בז’רגון משפטי, בפרוזה ארוכה, התנגד הוא ב[מילות] קטע הסיום של ארנסט המינגווי ” The Sun Also Rises” [גם השמש זורחת], מה שמברך על הפשטות היפה.
אחרי כן הקריא הוא להם גרסה מבולבלת של אותו סיום – כאילו שנכתבה על-ידי סטודנט צעיר למשפטים.
“היו אנשים, אשר צחקו בזכותו בקול רם כל כך, שכמעט בכו”, אמרה אחת מבנות הכיתה, ברוק פינגהאם.
מילר מקווה, כי הסטודנטים שלו, בעוד שנים, יזכרו אותו כמותיר רושם חשוב על חייהם ועל הקריירות שלהם.
“קיים משהו, שיש לחתור לעברו”, אמר הוא.
בינתיים מתכנן הוא לשים את עצמו שם. אדם, הסובל מגמדות, אשר אינו נרתע לומר שלום לזרים, אינו חושש, מה יאמרו הם. אדם, הסובל מגמדות, אשר מלמד משפטים.
“סיכון כרוך באנשים אחרים”, אמר מילר ביום אחר. “יש פעמים, שבהן אני ממורמר, כשאני הולך לאורך הרחוב וילד קטן, או מישהו, נועץ [בי] מבט, או מצביע [עליי], ואני פשוט לא מת על זה”.
זה סיכון, ברם אולם שווה לקחת אותו.
“אם אנשים מעוניינים בי, בסדר”, אמר הוא. “אני מעוניין בעצמי”.
נכתב על-ידי ג’ייק אליסון
