אפילפסיה
מקור השם “אפילפסיה” הוא במילה היוונית אפילפסיס שפירושה השתלטות. השם נובע מהעובדה שפרכוס אפילפטי נראה למתבונן מבחוץ כאילו גורם זר השתלט על הלוקה במחלה.
גם השם העברי מקורו ברושם שיוצר ההתקף האפלפטי על המתבונן מבחוץ.
בתלמוד הבבלי מכונים הלוקים בכפיון “נכפים” ורשי מפרש את המונח “חולי הנכפה” כחולי שאדם נופל מחמתו לארץ ומכהו בראשו במוחו ומפילו” השם העממי לאפילפסיה היא “מחלת הנפילה” על שום הנפילה בזמן הפרכוס.
אפילפסיה היא מחלה של מערכת העצבים המרכזית, כלומר של המוח עצמו. מחלת האפילפסיה מלווה בפרכוסים היכולים להתרחש בכל גיל , אבל שכיחותם הגבוהה ביותר: בגיל הינקות, ילדות ולאחר גיל -60

תארו לעצמכם שכדי שהמוח יצליח להעביר פקודה למי מהאיברים בגופנו הוא חייב לעשות זאת על ידי מעבר אותות חשמליים בנתיבים מאוד מסוימים וצרים (כמו חוטי חשמל – תאי עצב נוירונים במוח). כאשר מסיבה כלשהי עצבים נוספים שנמצאים בדרך ולא קשורים לתהליך שהמוח מבקש לבצע או רוצה לעשות מופעלים – נוצר קצר, וממנו “הכל משתבש” והמוח נכנס לסערה חשמלית.
אפילפסיה היא הפרעה נירולוגית כרונית הנגרמת מפעילות חשמלית לא תקינה בתאי העצב במוח (נוירונים) שמובילה לפרכוסים. באפילפסיה ישנם סוגים שונים של התקפים ברמות חומרה שונות
כמעין קצר חשמלי המתחיל בפתאומיות באזור כלשהו במוח, ועלול להתפשט לאזורים נוספים, המיקום של הפעילות החשמלית הלא תקינה קובע איך יראה התקף הפרכוס למשל אם יש פעילות לא תקינה באזור שאחראי על יד ימין נראה פרכוסים ביד ימין אם הפעילות הלא תקינה היא בכל המוח, יחווה האדם אובדן הכרה ותנועות לא רצוניות בידיים וברגליים.
לפחות כמחצית מהמקרים הגורם למחלה אינו ידוע במקרים אחרים המחלה יכולה להיגרם מחבלת ראש, מום מוחי מולד או הפרעה מכנית מולדת על רקע אירוע של אוטם או דימום, גידולי מוח ודלקת של המוח. אלו דוגמאות ספורות לגורמים למחלת האפילפסיה
מתי אדם יוגדר כחולה באפילפסיה?
אפילפסיה היא מחלה שבה יש נטייה לפרכוסים חוזרים ללא גורם חיצוני בן אדם מוגדר חולה אפילפסיה כאשר מתקיים אחד מהמצבים הבאים:
- חווה שני פרכוסים ללא גורם חיצוני בהפרש של 24 שעות זה מזה.
- לאחר התקף פרכוסים ראשון כאשר הערכה היא על פי בדיקת EEG שהסיכון שלו להתקף פרכוסים שני הוא יותר מ- 60%
- לאחר התקף פרכוסים ראשון – אם מאבחן סינדרום אפילפטי.
ממה נגרמת אפילפסיה?
ניתן לסווג אפילפסיה גם על פי הסיבות לפריצתה. אצל כמחצית מהחולים הגורם למחלה אינו ידוע. אצל המחצית האחרת ישנם גורמים שונים לאפילפסיה:
גורם גנטי – נמצאו גנים שונים שפגם באחד מהם יכול לגרום לאפילפסיה. מעריכים שקיימים מאות גנים נוספים שטרם זוהו ושאחראים למחלה. במקרים שבהם ישנם כמה בני משפחה הסובלים מאפילפסיה סביר להניח שהגורם הוא גנטי אף אם הגן האחראי למחלה לא זוהה.
גורם מבני -נזק למבנה המוח עלול לגרום לאפילפסיה. נזק מבני יכול להיגרם. למשל כתוצאה מגידול שפיר או ממאיר. מחבלת ראש או מאירוע מוחי (שבץ) אצל אנשים מבוגרים אירוע מוחי הוא הגורם המוביל לאפילפסיה.
גורם זיהומי – זיהומים של המוח שמקורם בנגיפים. בחיידקים או בפטריות יכולים לגרום לאפילפסיה. גם זיהום תוך רחמי בזמן ההתפתחות של העובר עלול לגרום להתפתחות אפילפסיה ביילוד.
גורם מטבולי – מצבים ומחלות המשפיעים על חילוף החומרים יכולים אף הם לגרום לאפילפסיה.
גורם דלקתי – לעיתים נדירות עלולות מחלות דלקתיות הפוגעות במוח לגרום לאפילפסיה.
מה הן התסמינים:
פרכוסים הם התסמין העיקרי של האפילפסיה, אולם יש סוגים רבים מאד של פרכוסים כך למשל יכולים פרכוסים לבוא לידי ביטוי בבהייה או במצמוצים במשך כמה שניות. בתנועות חוזרות של הגפיים. המלוות בחלק מהמקרים באובדן הכרה, בהתנהגות חריגה או בתחושות בלתי רגילות.
כאמור אפילפסיה נגרמת מהתפרצות חשמליות לא תקינות של תאי עצב במוח. אופי הפרכוסים תלוי באזור במוח שבו ישנה ההפרעה בפעילות החשמלית. חולה אפילפסיה חווה בדרך כלל אותו סוג של פרכוסים בכל התקף, אבל יש חולי אפילפסיה שחווים סוגים שונים של פרכוסים.
אז מה הוא פרכוס?
פרכוס הא אירוע בו חלק מהתאים במוח מאבדים את פעילותם החשמלית הרגילה ויוצרים מצב של “סערה חשמלית”. האירוע הינו פתאומי ובלתי רצוני ויכול להתרחש בכל מקום במוח. הפרכוס יכול להתרחש בצורות שונות: תנועה בלתי רצונית, בהייה, הרגשת טעם מוזר ריח משונה ועוד
את הפרכוסים נהוג לסווג למוקדים או לכללים – על פי המקור שבו התחילה הפעילות החשמלית הבלתי תקינה.
פרכוסים מוקדיים – נובעים מפעילות חשמלית לא תקינה במקורה באזור אחד של המוח.
פרכוסים כללים – נובעים מפעילות חשמלית בלתי תקינה שמתחילה בבת אחת בכל המוח.
ניתן לסווג את מחלת האפילפסיה בהתאם לסוג הפרכוסים שמלווים אליה: אפילפסיה מוקדית אפילפסיה כללית ואפילפסיה משולבת כללית ומוקדית – אם שני סוגי הפרכוסים מתקיימים אצל אותו האדם. ישנם מקרים שבהם סוג הפרכוסים אינו ידוע ואז לא ניתן לסווג את האפילפסיה לאחת משלוש הקבוצות.
פרכוסים מוקדיים נחלקים לפרכוסים ללא שינוי במצב ההכרה ופרכוסים שמתלווה אליהם שינוי במצב ההכרה
פרכוסים מוקדים ללא שינוי במצב ההכרה נקראו בעבר פרכוסים מוקדים פשוטים – האירועים האלה אינם מלווים באובדן הכרה. הפרכוסים יכולים לבוא לידי ביטוי באופנים שונים בהתאם לאזור במוח שבו מתרחש הכשל החשמלי. כך למשל התקף אפילפטי שהמוקד שלו באזור של המוח ששולט בתנועה של אחת של הגפיים יבוא לידי ביטוי ברעד ובקפיצות של אותה הגפה. ובתסמינים תחושתיים כמו נימול ועקצוץ. חולה ששרוי בהתקף מוקדי ללא שינוי במצב ההכרה מסוגל למלא הוראות ולזכות את האירועים שהיו בזמן ההתקף.
פרכוסים מוקדיים שאליהם מתווה שינוי במצב ההכרה נקרא בעבר פרכוסים מוקדיים מורכבים. לפרכוסים מהסוג הזה מתלווה שינו במצב התודעה של האדם בנוגע לסביבתו. לעיתים במהלך הפרכוסים האדם בוהה לחלל ואינו מגיב לסביבה.
האירוע יכול לכלול גם תנועות חוזרות של לעיסה, בליעה, חיכוך ידיים או הליכה. פרוכוס מוקדי עלול לעבור הכללה משנית כלומר להתפשט בהמשך לפרכוס כללי כאשר הפעילות החשמלית הלא תקינה מתפשטת לצד האחר של המוח.
פרכוסים כללים נחלקים למוטורים (תנועתיים) וללא מוטורים.
סוגי התקפים פרכוסים:
התקף טוני קלוני – בא לידי ביטוי באובדן הכרה פתאומי המלווה בשלב הראשון בנוקשות של הגוף ולאחר מכן ברעד עז בכל הגוף לעיתים מלווה ההתקף באובדן השליטה על הסוגרים (לרוב מדובר בבריחת שתן ולעיתים גם בבריחת צואה) ביציאת קצף מהפה ונשיכת הלשון. פרק הזמן שבין תום הפרכוסים ועד לחזרת החולה למצבו שלפני ההתקף נקרא: “מצב פוסט איקטלי” פרק הזמן הזה מתאפיין לרוב בישנוניות אך יכול לבוא לידי ביטוי גן בבלבול, באי שקט עד כדי אלימות קשה ואף בפסיכוזה. ברוב המקרים החולה אינו זוכר את מה שאירע בפרק הזמן הזה.
התקף טוני – שרירי הגוף הופכים לנוקשים – עלול לגרום לנפילה על הארץ.
התקף קלוני – תנועות מהירות חוזרות לרוב של הפנים הצוואר ושל הזרועות.
התקף א-טוני – בא לידי ביטוי ברפיון מוחלט ופתאומי של השרירים האובדן של טונוס (מתח השרירים גורם לחולה להתמוטט מיד וליפול
התקף מיוקלוני – המיוקלונוס הוא תנועה בלתי רצונית חדה, קצרה ופתאומית מאד, הנמשכת שבריר שניה. בדרך כלל מערבת תנועה זו את כל הגוף, אך לעיתים היא בולטת ביותר בשתי הידיים או אף באחת הגפיים. התקפים מסוג זה מורכבים מתנועה מיוקלונית אחת או מסדרת קפיצות מיוקלוניות בדרך כלל יש שימור מלא של מצב ההכרה, אם כי כמה מהתקפי המיוקלונוס מלווים בניתוק כללי.

התקפים מיקולנים בתסמונות בילדות:
ישנן הרבה תסמונות המקושרות עם התקפים מיקולוניים כולל אפילפסיה מיקולונית ילדותית:
תסמונת ווסט ו- Lennox gastaut syndrome רוב מקרי האפילפסיה המיקולונית מתרחשים בחמש השנים הראשונות של חיי האדם.
תסמונת ווסט
תסמונת ווסט כוללת בתוכה קבוצה של סימפטומים הכוללים אינפנטיל ספאזם ושיבוש ספציפי בבדיקות ה- EEG אינפנטיל ספאזם מאופיין על ידי תנוחה מסוימת של גוף הפעוט שבו הוא חוזר על תנועות “התקפלות” העוויתות האלה יכולת להתרחש בתדירות גבוהה במשך היום או להיות ממושכות. בסופו של דבר נמצאות בעיות נוירולוגית בקרב הילדים האלה. הפעילות הנראית בבדיקת ה- EEG היא פעילות קיצונית ולא תקינה של התנועה החשמלית במוח. לעיתים קשה לשלוט בהתקפים של הסובלים מתסמונת זו מפני שהתרופות האנטי אפילפטיות בדרך כלל לא משפיעות עליהם.
Lennox gastaut syndrome
תסמונת זו מאופיינת על ידי התקפה מוקדמת של סוג שכיח של התקף הנקרא התקף מוטורי מינורי (קטן) סוג זה של התקף כולל בתוכו את ההתקפים המיקולונים הנ”ל. התקפי אבסנס לא טיפוסיים והתקפים א- טונים. התקפי אבסנס לא טיפוסיים עלולים לכלול בהיה בחלל והתקפים קצרים של איבוד הכרה. הם עלולים להתרחש במחזוריות ומקושים עם מציאות EEG השונות מאלה הנמצאות בהתקפי אבסנס אופייניים התקפים א- טונים עלולים להיות מלווים בהרפיה פתאומית של השרירים.
סטאטוס אפילפטיקוס
סטאטוס אפילטקוס הוא מצב שבו קיים רצף של התקפים חוזרים או נמשכים ברציפות יותר מ- 5 דקות או שישנם כמה התקפי פרכוסים חוזרים בלי שהחולה חזר להכרה בין התקף להתקף . סטאטוס אפילטיקוס הוא מצב חירום מסוכן מאחר והוא עלול לגרום לנזק מוחי בלתי הפיך ואף למוות.
פרכוסים הנמשכים יותר מ- 5 דקות מצריכים פינוי של החולה לקבלת עזרה רפואית.
הסיבות לסטאטוס אפילפטיקוס יכולות לכלול שימוש לא נכון בתרופות מסוימות שבץ מוחי אינפקציה, טראומה, דום לב, מנת יתר של סמים וגידול מוחי.
פרכוסים לא מוטורים:
התקף ניתוק – מדובר באירועים קצרים שנמשכים 10 עד 30 שניות ולעיתים מופיעים במקבצים. התקף ניתוק בא לידי ביטוי בבהייה בחלל ולעיתים מלווה בתנועות קלות כמו מצמוצים או ליקוק השפתיים במהלך התק כזה החולה אינו מודע לסביבתו אינו נשמע להוראות שנותנים לו ולאחר ההתקף אינו זוכר את מה שאירע לו.
Psychogenic Nonepileptic Seizure ובקיצור: (PNES) ישנם מקרים שבהם אירועים דמויי פרכוסים נגרמים כתוצאה ממצבים נפשיים שונים. האירועים האלה יכולים להופיע אצל אנשים שאינם סובלים בדרך כלל מאפילפסיה. אך גם אצל מטופלים שסובלים מאפילפסיה. לאיתים קשה אפילו לרופאים שאינם מומחים לאפילפסיה להבדיל בין PNES לפרכוסים אפילפטיים. יש חשיבות רבה לאבחון של PNES מאחר והאבחנה שגויה של פרכוס תגרום למתן טיפל שאינו נחוץ.
איך מאבחנים אפילפסיה?
את מחלת האפילפסיה מאבחן נוירולוג. האבחנה מתבססת על תיאור המקרה או המקרים שבהם – על פי החשד – החולה פרכס. מאחר שבמקרים רבים המטופל מאבד את ההכרה במהלך הפרכוסים ואינו זוכר את האירוע עצמו ופרק זמן מסוים אחריו, יש חשיבות רבה למידע מעדי ראייה.
על הנירולוג לעשות בדיקה נירולוגית מלאה. במקרים רבים הבדיקה הנירולוגית של חולה אפילפסיה שלא בזמן התקף היא תקינה. לכן לרוב מורה הנוירולוג למטופל לעשות בדיקות.
יש לזכור שאבחנה של אפילפסיה היא בראש ובראשנה קלינית (המתבססת על סיפור המקרה) מטרתן של הבדיקות היא לסייע באבחנה (אם יש ספק) לזהות את סוג האפילפסיה את הגורם למחלה. ולקבוע את מהלך הצפוי של המחלה (הפרוגנוזה) ולהתאים את הטיפול המיטבי. במקרים רבים מאובחנת אפילפסיה על אף שכל הבדיקות יצאו תקינות.
בדיקת ה- CT סריקה של המוח באמצעות קרני ה-X היוצרת תמונות חתך של רקמת המוח.
באמצעות בדיקת CTניתן לזהות ממצאים בלתי תקנים היכולים לגרום לפרכוסים כמו גידולים, דימומים, ציסטות או צלקות מאירועים שקרו בעבר כמו שבץ או חבלה

בדיקת ה- MRI באמצעות הבדיקה מודדים את השינויים בזרימת הדם לאזורים שונים של המוח בעת שהם פעילים. הבדיקה נעשית לרוב בשלבי ההכנה לניתוח אפילפסיה כדי לקבוע את המיקום של אזורים האחראים בתפקודים מוחיים חיוניים כמו דיבור ותנוע ולעומת המיקום של המוקד האפילפטי וכך להימנע מפגיע באזורים החיוניים במהלך הניתוח
בדיקת ה– EEG זוהי הבדיקה הנפוצה ביותר לאבחון אפילפסיה. מדובר בבדיקה פשוטה לא כואבת ולא פולשנית. היא נעשית באמצעות הצמדה של אלקטרודות לקרקפתו של הנבדק. ואלה רושמות את האותות החשמליים המתקבלים מקליפת המוח. אצל חלק מחולי האפילפסיה ניתן לראות פעילות חשמלית בלתי תקינה גם כאשר החולה אינו חווה פרכוסים. באמצעות הבדיקה ניתן גם לזהות מוקד שממנו מתחילה פעילות חשמלית בלתי תקינה במקרים של אפילפסיה מוקדית לעיתים מתגלים בבדיקה אותות חשמלים לא תקינים שאינם בעלי מאפיינים של פעילות אפילפטית. שינויים
כאלו ב- EEG אינם ספציפיים ויכולים להצביע על קיומה של בעיה מוחית אך לעיתים הם קיימים אצל אנשים בריאים.
ניתן לעשות בדיקת EEG כאשר הנבדק ער. במהלך הבדיקה מנחה הטכנאי את הנבדק לפקוח ולעצום עיניים. לנשות נשימה מהירה (היפרוונטילציה) ונותן גירוי אור בתדירויות שונות כדי לבחון את ההשפעה של הפעולות האלה על הפעילות החשמלית במוח. לעיתים מפנה הנירולוג את המטופל
וידאו EEG – ביצוע בדיקת EEG מתבצעת בניסיון לאתר אירועים החשודים לאפילפטיים את מיקום המוקד בזמן ההתקף המצולמים בווידאו דיגיטאלי ומשולבים בנתוני EEG הרישום מתבצע באופן רציף לפרק של יממה עד כ- שבועיים לפי הצרכים הקליניים ותדירות ההתקפים.

קיימות בדיקות נוספות לאיתור אפילפסיה כגון:
בדיקת MRI פונקציונלי – בדיקת PET – בדיקת SPECT – בדיקת MEG – בדיקות דם ובדיקות מטבולית.
איך מטפלים?
מטרת הטיפול באפילפסיה היא למנוע פרכוסים ולאפשר למטופלים לחזור לתפקד רגיל בחיי היום יום עם תופעות לוואי מעטות ככל האפשר. לאחר שמאובחנת אפילפסיה הרופא הנירולוג יבחר את הטיפול המתאים ביותר הטיפול הראשון הוא לרוב תרופתי אם מתברר שאינו יעיל נבחנות אופציות נוספות כגון הגדלת המינון או החלפה לתרופות אחרות נוגדות פרכוסים – דיאטה קטגונית מיוחדת – קנאביס רפואי – אופציה נוספת השתלת קוצב מיוחד VNS.
כמחצית מחולי האפילפסיה משיגים שליטה מלאה בפרכוסים במשך פרקי זמן ארוכים באמצעות נטילה סדירה של תרופות כ- 20% נוספים נהנים מירידה משמעותית בתדירות הפרכוסים. במקרים מסוימים לאחר תקופה ממושכת ללא פרכוסים וכאשר הסיכון להישנות אינו גבוה עשוי הנירולוג בעצה עם המטופל להחליט על ניסיון להפחית את הטיפול התרופתי או להפסיקו.
ההחלטה איזו תרופה לבחור לטיפול הראשון תלויה במשתנים רבים: סוג הפרכוסים, גיל, מין, מחלות נוספות שמהן סובל המטופל.
רוב התרופות ניתנות דרך הפה – בכדורים ובטבליות או בסירופ. יש תרופות הנלקחות פעם ביום ויש תרופות שיש ליטול מספר פעמים ביום.
יש תרופות שניתן לתת גם בעירוי לווריד – האופציה הזאת נבחרת במצבי חירום שהמטופל אינו יכול לבלוע תרופות וצריך לייצב את מצבו במהירות.
חלק מהתרופות יכולות ליצור תופעות לוואי כגון: אלרגיה, פריחה, חוסר נשימה.
במקרה זה מוטלת האחריות על המטופל לפנות לנירולוג.
דיאטה קטגונית – באופן נורמאלי אנחנו מפיקים אנרגיה מגלוקוז שאותו אנו מקבלים מהמזון. הגוף אינו יכול לאגור כמויות גדולות של גלוקוז. ולאחר צום של 24 שעות מאגרי הגלוקוז מנוצלים עד תום. כדי להמשיך לספק את הצרכים האנרגטיים מתחיל הגוף לשרוף שומן כדי להפיק ממנו אנרגיה.
דיאטה קטגונית מתחילה בצום של 24 שעות ונמשכת בדיאטה דלת קלוריות שבמתבססת בעיקר על שומנים (80%) על מעט חלבונים ופחמימות (20%) לכל מטופל מרכיבים את דיאטה אינדיווידואלית. ועליו להקפיד מאוד שלא לסטות ממנה. מדובר בדיאטה רעב שמפחיתה את מספר הפרכוסים ואף מפסיקה אותם כליל. עדין לא ידוע מהו מנגנון הפעולה שבאמצעותו בולם הרעב את הפרכוסים. ולכן גם לא ידוע מדוע בחלק מהמקרים הטיפול בדיאטה קטגונית יעיל ובמקרים אחרים הוא אינו יעיל.
דיאטה קטגונית משמשת בדרך כלל לטיפול בילדים חולי אפילפסיה. אצל שליש מהם נעלמים הפרכוסים כליל. אצל שליש נוסף יש שיפור חלקי (הפחתה בתדירות הפרכוסים) אצל שליש אין שיפור (בין היתר בגלל אי יכולת להקפיד על הדיאטה).
דיאטה קטגונית מחייבת פיקוח רפואי הדוק. מאחר שהיא עלולה לגרום לבעיות בריאות רבות ובהן: עצירות, התייבשות, אבנים בכליות, דלקת בלבלב ירידה בצפיפות העצם, בעיות ראייה ואי סדירות של הווסתות אצל נשים בגיל הפוריות. מי שמקיים דיאטה זאת חייב להקפיד על נטילה של תוספי מתזונה בהתאם להמלצות הדיאטנית.
קוצב וגלי (Vagus Nerve Stimulator – ובקיצור: VNS):
בטיפול הזה לאפילפסיה מועברים זרמים חשמליים קצרים למוח דרך עצב הוונוס העובר בצוואר. הקוצב שמיכל סוללה מושתל בניתוח מתחת לעור ולרוב בחזה. מהסוללה מועבר הזרם החשמלי בכבלים חשמליים דקים תת עוריים עד לעצב הוונוס. הרופא מתכנת את המכשיר כך שיעביר זרם קצר כל כמה דקות.
נוסף על התוכנית האוטומטית. שאותה קובע הרופא. יכול המטופל להפעיל את הקוצב באופן ידני באמצעות מגנט שאותו הוא מקבל. ישנם מטופלים שחשים שהם עומדים לקבל התקף פרכוסי ומקרה כזה עליהם להעביר את המגנט בקרבת המכשיר שמושתל בבית החזה. כך הם מפעילים את הקוצב ומונעים את התקפי הפרכוסים או לפחות מפחיתים את עוצמתו ואת משכו. אם הפרכוסים מופיעים ללא התרעה, יכול בן משפחה להשתמש במגנט כדי להפעיל את הקוצב.
כאמור השתלת קוצב וגלי נעשית בניתוח כבכל ניתוח עלולים להיות לו סיבוכים כמו זיהומים, דימומים או פגיעה במבנים אנטומים סמוכים. גם לפעולת ה- VNS עלולות להיות תופעות לוואי. אך לרוב הן זמניות וקשורות לגירויי החשמלי. אלה הן תופעות הלוואי העיקריות: צרידות, שינוי בקול, שיעול כחכוך בגרון וקוצר נשימה. אם תופעות הלוואי האלה מפריעות מאד יש לפנות לנירולוג: לרוב הוא יפחית את עוצמת הגירוי.
גרייה מוחית עמוקה (Deep Brain Stimulation ובקיצור: DBS):
קוצב מושתל מתחת לעור בחזה. ואלקטרודות מושתלות בצורה זעיר פולשנית דרך חורים קטנים בגולגולת בתלמוס (האזור שאחראי בין היתר לקליטה ולעיבוד של מרבית המידע התחושתי והתנועתי שמגיע אל קליפת המותן. לאורך זמן מצליחה גריה בעזת DBS להשיג תוצאות שדומות לטיפול ב- VNS.
טיפול RNS ראשי תיבות של Responsive nerve stimulation):
הטיפול הזה מיועד לפרכוסים שההתחלה שלהם היא מוקדית ואשר לא ניתן לשלוט בהם באמצעות תרופות. מכשיר הגירוי (נוירוסטימולטור) מושתל מתחת לקרקפת ובתוך הגולגולת. משם יוצא חיווט שקצהו במוקד האפילפטי. המערכת מנטרת ברציפות את פעילות החשמלית במוח. וכאשר הוא מזה תבנית של פעילות בלתי תקינה העלולה להוביל להתפתחות של התקף אפילפטי. נשלחים זרמים חשמלים קצרים המגרים את אזור ומונעים את התפתחות הפרכוסים. המערכת אינה חיצונית ולכן לא ניתן לראות אותה. יתר על כן. המטופל אינו חש כשהיא פועלת. החיסרון העיקרי של המערכת ה- RNS הוא הצורך בניתוח פולשני הכרוך בסיכונים.
ניתוח – אופציות הניתוח נשקלת כאשר לא ניתן לשלוט בפרכוסים באמצעות תרופות. לפני שמחליטים על ניתוח מקובל לנסות תרופות שונות במינונים שונים. אם בסופו של דבר עולה המסקנה שאין מנוס מניתוח על המטופל לעבור הערכה מקיפה שמטרתה לאתר את המיקום המדויק של המוקד האפילפטי ולוודא שהניתוח המתוכנן לא יפגע באזורי מוח האחראים לתפקודים חשובים כמו שפה, תנועה, זיכרון, ראייה. הערכה הטרום ניתוחית כוללת לרוב גם ניטור ממושך של וידאו EEG וכן בדיקת EEG באמצעות אלקטרודות הממוקמות מתחת לקרקפת – בדיקה המאפשרת למקם באופן מדייק את המוקד האפילפטי.
הניתוח דורש מיומנות גבוהה של מנתח המוח (נוירוכירורג) ונעשה לרוב במרכזים רפואיים המתמחים בכך. לעיתים נעשה הניתוח בעוד המנותח בהכרה מלאה. ניתוח ללא הרדמה אפשרי מאחר שאין תחושת כאב ברקמת המוח. ניתוח בערות מאפשר לנטר במהלך הניתוח את מצבו הנירולוגי של המטופל ולהימנע מפגיע בתפקודים חיוניים.
בניתוח כרותים את המוקד האפילפטי או שמנתקים אותו. כך שההפרעה החשמלית אינה יכולה להתקדם ממנו לשאר חלקי המוח. לאחר הניתוח יש להמשיך ליטול תרופות אנטי אפילפטיות במשך שנה עד שנתיים. אם במהלך התקופה הזאת אין פרכוסים. ניתן להתחיל בניסוי שבו מפחיתים בהדרגה את נטילת התרופות. אם הניסוי עולה יפה דהיינו הפרכוסים אינם חוזרים. ניתן בסופו של דבר להפסיק את התרופות.
חשוב לציין !
שאין סכנה של בליעת לשון בזמן הפרכוס – כיוון שהלשון נוקשה בפה וין היא נופלת אחורה. השכבה על הצד אף היא עוזרת למניעת חסימת דרכי האויר. בפרכוס קצר הנמשך שניות עד מספר דקות בדרך כלל אין סכנת חנק.
איך לטפל באדם מפרכס ?
- יש להרחיק חפצים חדים וקשים מסביבת האדם, רצוי להשכיב את האדם על משטח רך (כמו מזרון) ולרפד את סביבתו בכריות ושמיכות בכדי למנוע פציעות משניות.
- יש להשכיב את האדם על הצד שפניו פונה כלפי מטה כדי להקל על פליטת הפרשות מפיו החוצה.
- לפתוח חגורות לוחצות (שרשרת צוואר צמודה, חגורה צמודה בבגד).
- אסור לתת תרופה או נוזלים דרך הפה בעת הפרכוס מחשש להשתנקות.
- יש להישאר ליד החולה עד סיום הפרכוס וכן מספר דקות אחריו כיוון שישנה סכנה לפרכוס נוסף או להתנהגות מסכנת של החולה לאחר הפרכוס.
- יש להימנע מהתקהלות סביב החולה, אך אין להשאיר את החולה לבדו במהלך פרכוס וגם מספר דקות אחרי שחלף והחולה התאושש או נרדם
- יש להזעיק עזרה של גורם הצלה (מד”א) במקרים הבאים:
• בפרכוס הנמשך מעבר ל 5 דקות.
• בפרכוסים תכופים זה אחר זה.
• בפרכוסים השונים וארוכים יותר מפרכוסיו המוכרים של החולה.
• במקרים בהם התנועות הפרכוסיות עצמן פסקו, אך החולה אינו מגיב ואינו חוזר למצבו הרגיל בפרק הזמן המוכר למשפחה.
• במקרה של חבלה במהלך הפרכוס הדורשת בירור וטיפול רפואי.

עמותת אייל
עמותת איל היא עמותה ציבורית, שהוקמה על ידי הורים לילדים עם אפילפסיה בתמיכת נוירולוגים.
ואנשי חינוך במגמה לפעול לשיפור השירותים לרווחת מבוגרים וילדים עם אפילפסיה בישראל.
מוקד התמיכה טלפון 02-500283 טלפקס 02-5371044
סניפים:
ירושלים
רח’ עבודת ישראל 4, ת.ד. 1598, ירושלים 91014
תל אביב
רח’ עמישב 21, תל אביב 67191
