נכי-על ונכים מסכנים:

דרכי ההתקבלות של דימויי נכים בקרב בעלי-נכויות[1]

גירסא מקוצרת של מאמר זה פורסמה כדלקמן:

קמה, ע. (2003). הקורבן האומלל ונכה העל. פנים, 26, 73-84.

ד”ר עמית קמה

דימויים מָנְכּים

היות שהחברה נוטה להסתיר בעלי נכויות ברשות הפרט ולהעלים את קיומם מן החללים הציבוריים, הזירה התקשורתית היא עבור בני-אדם רבים המקום היחיד בו הם יכולים להתבונן בבעלי נכויות ולהתוודע אליהם (Thomson, 2001). העלמה זו מבוצעת הן מבחינה תרבותית והן מבחינה מוחשית: מצד אחד, קיימת מסורת בחברה המודרנית להצניע את בעלי ‘הפגמים הלא-אסתטיים’ (Wolfson & Norden, 2000). מוסדות שבהם חוסים נכים הוקמו לא רק מסיבות רפואיות, אלא גם כדי למנוע את התערותם בחיי ה’בריאים’. מצד שני, גם אם ירצו לצאת בציבור, רבים מבעלי הנכויות אינם יכולים לעשות כך עקב בעיות של נגישות.

קְלוֹגְסְטוֹן (1994Clogston, ) סיווג את דפוסי הייצוג של נכים לשתי קטגוריות: מסורתית ומתקדמת. הקטגוריה המסורתית מציגה את הנכה כלא-מתפקד מבחינה רפואית. הקטגוריה המתקדמת תופסת את הנכים כמוּנְכֶים על ידי החברה. המנגנונים התרבותיים הדכאניים, המְמַשטרים את הגוף והמייצרים עולם בלתי נגיש הם אלו המכוננים את הנכה (Schriempf, 2001; Wendell, 2001). כלומר, התנאים החברתיים המַפְלים מהווים את מקור הבעיה, משום שהם הופכים את בעלי המגבלות הגופניות ל”נכים”; דהיינו- זהו מודל הבנייתי (Kasnitz & Shuttleworth, 2001). חלק הארי של דימויי הנכים נגזר מן המודל הרפואי, הרואה את הנכות כשיבוש – בין הוא מוּלד ובין הוא תוצאה של תאונה מצערת – המחייב טיפול. המודל הרפואי מציע סיוע כדי לשקם את הנכה ולקדמו אל תוך ה’נורמליות’ התפקודית והאסתטית. הדימויים המושתתים על הגישה הרפואית פונים אל הלא-נכים, ומציגים את הנכים מנקודת מבטם של הלא-נכים. הנכה הוא האובייקט של המבט; וסיפורו הוא לרוב נרטיב של התגברות על מוגבלותו. נדמה כאילו פעולות פרטניות מהוות את הפתרון לבעיות הקיומיות של הנכים, הנתפסים כסוכנים מבודדים, האמורים להתגבר על המכשולים השונים המוצבים על דרכם; אך בה-בעת אינם עצמאיים או יכולים לעמוד ברשות עצמם. הבעיה של בעל הנכות מובְנית ומוצגת כבעיה פרטנית, ולא של החברה המערימה עליו קשיים, בעיקר אי-נגישות ובידוד (Couser, 2001; Karpf, 1997). באמצעות תיאור הנכות כעניין פרטני, מספרי הסיפורים התרבותיים מנתקים את החוויה של בעלי הנכויות מכל הֶקשר חברתי. אכן, אחד הדפוסים הרווחים של ייצוג בעלי נכויות והבניית דימוייהם בתקשורת הוא “הטרגדיה האישית” (Cumberbatch & Negrine, 1992). כלומר, בידודו של האדם עם הנכות מן ההקשר החברתי והתרבותי שכוננו את זהותו, ואחראים על מיקומו השולי ועל בעיותיו השונות. הנרטיב המקובל הינו כזה המשרטט את מכלול הבעיות שעימן מתמודדים בעלי נכויות כאילו הן טרגדיות פרטניות.

בבחינה היסטורית על תולדות הייצוג של הנכה נמצא שהאפיון של דמויות נכים הקריב את האנושיות של הגיבורים על מנת להפוך אותם למוסר-השכל: הנכה מוצג או כאיום על מִרקמהּ התקין של החברה או כמושא לרחמים (Snyder & Mitchell, 2001). הדימויים משעתקים ומחזקים את העמדות הרווחות בחברה כלפי בעלי נכויות, ובמידה רבה אינם מאפשרים שינוי חברתי משום שהם פורטים על נימיה של החרדה העמוקה שיש ללא-נכים מפני הנכות. בכל מקרה, דימויי הנכים מעוגנים היטב בפרקטיקה התרבותית של תרגום חריגות גופנית לנחיתות חברתית.

בתקשורת הפופולארית כמו-גם באמנויות הקאנוניות נמצא כי התופעה הרווחת ביותר היא המחיקה של הנכות ושל בעליה (Barton, 2001; Mitchell & Snyder, 2000). הכוונה היא להיעדרותם של בעלי-נכויות מן המציאות הסמלית על מימושיהּ המגוונים בדומה להדרתם מן המציאות החברתית. אולם, אם באופן כללי ניתן להצביע על תהליכי מחיקה מובהקים, הם אינם מושלמים: בעלי-נכויות מדי פעם בפעם מגיחים אל תוך השיח התקשורתי. ייצוגים אלו נעים בין שני קצותיו של הרצף האנושי: מצד אחד, הם פחותי-ערך, קורבנות אומללים או אכזריים; ומצד שני, הם גיבורים נערצים המתמודדים בהצלחה עם המשא שלהם (Oliver, 1990). בספרות (Barton, 2001; Bogdan, Biklen, Shapiro & Spelkoman, 1982; Longmore, 1987; Nelson, 1994, 1996; Wolfson & Norden, 2000) מתוארים מספר דגמים מרכזיים של סטריאוטיפים כדלקמן:

האִיוּם המרושע. מגבלות גופניות מנוצלות לעיתים כמטפורות לבעיות מוסריות, חברתיות, פוליטיות וכדומה. כך ניתן לסמן את הנכה כסוטה או כרשע מבלי לומר את הדברים באופן מפורש. נכויות יכולות לסמן תכונת אופי בלתי-מקובלת של הדמות, ויכולות לשמש סימן מָטְרים להתפתחות עלילתית מסוכנת לשאר הדמויות ומפחידה עבור הקהל. בעל הנכות מיוצג כמאיים; היות שהוא כזה, אין מקום לערער על מיקומו השולי והקאתו אל מחוץ לגבולותיה של החברה ה’בריאה’.

הממורמר. האדם בעל הנכות שאיננו מסתגל לנכותו ולמגבלה המתלווה אליה הוא דימוי מסורתי. נרטיבים רבים נסבים סביב קשיי ההסתגלות של דמויות עקב נכותן. בעקבות זאת הם ממורמרים ומלאי כעס וטינה כלפי כל העולם וכלפי עצמם. יתר על כן, הם אינם מסוגלים להגיע להשלמה עצמית לבדם, ולכן אינם יכולים להיחלץ ממסכנותם האומללה אלא אם הדבר נעשה בעזרת דמות של לא-נכה.

המעמסה. בני אדם עם נכויות אינם אלא מעמסה על החברה שסביבם. על האחרים מוטלת החובה לטפל בהם ולדאוג לצרכיהם. הסטריאוטיפ של הנכה כמעמסה מהווה תחבולה נרטיבית: הגיבור הלא-נכה מוצג במלוא אנושיותו הרחומה כמטפל בבעל הנכות המסכן. הנכה משמש כאמצעי (מֶלו)דרמטי גרידא, ולכן גם אין צורך לעצב עבורו דמות ‘מלאה’ או ‘עגולה’.

“עדיף שימות”. מאפיין זה משקף את העמדה, לפיה המוות עדיף על חיים עם נכות. בתשתיתהּ של עמדה זו מונחת האמונה שלְקוּת גופנית איננה מאפשרת לפרט לקיים חיים מספקים או מאושרים. לפיכך, המוות עדיף על פני חיים אומללים. שורשיו של הסטריאוטיפ הזה טמונים בחרדה העמוקה מפני האפשרות להיות נכה. הנכות היא תזכורת לפְגיעוּת ולשבריריות של הקיום האנושי. המוות מוצג כאלטרנטיבה כדי לחסוך משאר האנשים את הצורך בהתמודדות עם המראה הנשקף אליהם: העלמת הנכה משמעה העלמת החרדה הקיומית.

הקורבן האומלל. מיזעוּרהּ של הנכות לדמות של אדם נזקק, חסר-אונים ובלתי-עצמאי משעתקת את התפיסה של כלל הנכים כילדותיים, תלותיים ונזקקים לחסדיהם של אחרים כדי לקיים את עצמם. הנזקק הוא קורבן אומלל וטראגי של גורל אכזר, שאין לו כישורים ‘נורמליים’; ולכן הוא מעורר רחמים. כך נוצר הרושם שהנכה הוא ‘אחר’, שהוא קצת פחות מבן אדם.

נכה-העל (Supercrip). נכה-העל הינו אדם עם נכות המממש את הדימוי הפופולארי של הנכות כ’משהו’ שיש להתגבר עליו, ולא ללמוד לחיות ולשרוד איתו. נכה-העל הוא סטריאוטיפ ‘קל לעיכול’ על ידי הקהל הלא-נכה, משום שהוא איננו מאתגר את הקשיים החברתיים, אלא מוכיח כי ניתן להתגבר על כל המכשולים ואף להגיע להישגים נכבדים, גם באופן יחסי ללא-נכים. למראית-עין נכה-העל עשוי לעשות רושם של דימוי חיובי ואולי אף מעורר השראה; אולם ניתן להבחין שאין הוא מזעזע את אמות-הסיפים של ההבניה החברתית של הנכה. סטריאוטיפ נכה-העל נחלק לשני אב-טיפוסים אופייניים:

אב-הטיפוס הראשון והנפוץ הוא זה של אדם בעל נכות, המצליח לבצע משימות פשוטות ושגורות, כגון: הצלחה בלימודים, הצלחה בקריירה מקצועית וכיוצא באלו פעילויות שעבור הלא-נכים אינן נחשבות כבעייתיות. עצם העובדה שבעל הנכות הצליח לבצע משימה פשוטה-יחסית מעידה על רצונו היוצא-דופן ועל כך שהוא ניחן ביכולות בלתי-רגילות. אולם, ההאדרה של ההישגים-כביכול הללו משמעהּ שאין החברה מצפה מבעל הנכות להגיע להישגים כלשהם. אכן, הציפיות מנכים הן כה נמוכות וירוּדוֹת, עד כי כל ‘הישג’ נחשב להצלחה כבירה.

אב-הטיפוס השני הוא נכה-העל המהולל, שהצליח לבצע פעילות בלתי-שגרתית ויוצאת דופן, בדרך כלל בהקשרים ספורטיביים. היות שמרבית אלו שאינם בעלי נכויות אינם נוהגים לחצות יבשות ברכיבה על אופניים, למשל, אלו הישגים יוצאי-דופן גם עבורם. נכה-העל המצליח לבצע משימות אלו מייצר שתי תובנות: (1) הנכות איננה פרי הבניות חברתיות אלא אך ורק מיגבלה גופנית, שבעזרת כוח רצון ניתן (וחובה!) להתגבר עליה. (2) על דרך ההנגדה, הנכים שאינם מסוגלים לבצע פעילות פשוטה אינם מנסים להצליח. אם נכה-העל מצליח לטפס על הר, מדוע הנכה ה’רגיל’ איננו מסוגל לטפס שלוש מדרגות? במלים אחרות, נכה-העל מאפיל על המאבקים של שאר בעלי הנכויות ומגמד אותם. יתר על כן, בעלי נכויות שאינם מצליחנים דגולים נתפסים כאילו נכשלו לא בגלל תנאים חברתיים ו’אוביקטיביים’ (כגון, אי נגישות למקומות ציבוריים), אלא עקב בעיה אישית (אישיות לא אמיצה או נחרצת דיה).

דרכי עיצוב בעייתיות של נכים נמצאו בז’אנרים שונים. לדוגמא, בחדשות נמצא כי למעלה ממחצית הכתבות העוסקות באנשים עם נכויות אינן פונות אליהם ישירות כמרואיינים. גם כאשר התקשורת עוסקת בסוגיות רלבנטיות, קיימת נטייה שלא לראות בהם אנשים המסוגלים להתבטא בשם עצמם (Haller, 2000a, 2000b). מגמה אחרת של ייצוג נכים בתכניות חדשות ותעודה היא מיזעורו של האדם לנכותו בלבד; היא הופכת להיות סיבת קיומו ותכלית חייו (Kriegel, 1982). חייהם של הנכים הינם לרוב ריקים מתוכן, ואין הם ממלאים תפקידים חברתיים של בני-זוג, הורים וכדומה. קיימת סבירות גבוהה שמרכז חייו של הנכה היא הנכות. נדמה כאילו אין לו לנכה מאומה לתרום לחברה או לעצמו ולסובבים אותו (Zola, 1985). אין כמעט דמויות של נכים ‘רגילים’, דהיינו- כאלו שאין הנכות ממלאת את כל ישותם. בכל מקרה, הנכה מכונן כ’אחר’, השונה באופן מהותי מן האדם הלא-נכה.

בזירה הישראלית נערך מחקר אחד (Auslander & Gold, 1999; Gold & Auslander, 1999): בניתוח תוכן של מאמרי עיתונות שעסקו בנכים נמצא שהתקשורת הישראלית נוטה לאמץ את המודל הרפואי המסורתי. וכן רווחת מגמה להדגיש את הבעיות הפרטניות של אנשים עם נכויות הנזקקים לחסד. באופן כללי, התקשורת כאן מתאפיינת בגישה שמרנית, המדגישה את מוגבלויותיו של הנכה ומציגה אותו כאדם שאיננו מסוגל לתפקד ולהשתלב בחברה.

לסיכום ניתן לטעון, כי הדימויים השליליים השונים המוּקְנים לבעלי נכויות מאפשרים לאשש את הנטייה לדחוק אותם אל שוליה של החברה ולא לתת להם ליטול חלק פעיל בעולם ה’נורמלי’. דימויים אלו עוזרים לשעתק את המנגנונים התרבותיים של דחיית הנכים והפיכתם לבני אדם פגומים (Longomre, 1987). מנגנונים אלו מעוגנים בחרדה של הלא-נכים מפני הצפוי להם. הקטגוריה החברתית של “נכה” מייצגת מצב קיומי בלתי רצוי המעורר חרדה ותיעוב. הדימוי של הנכה מעורר מתרדמתה את התגובה המבועתת מפני איבוד הקיום הבריא והשלם. תגובה זו איננה מיוצרת על ידי הדימוי, אלא רק מעוררת על ידו.

התקבלות המסר התקשורתי

עד כה ראינו דרכים שונות של ההבניה התרבותית של בעלי-נכויות. אולם, נשאלת השאלה כיצד חוֹוה בעל-הנכות עצמו אופני ייצוג ומחיקה אלו? מחקרים לא-מועטים עוסקים בניתוח טקסטואלי של הייצוגים. יחד עם זאת, בשנים האחרונות מסתמנת מגמה להָמְשיג את הטקסט כקיים רק בהקשר של פיענוח על ידי הקורא/ים. משמעותם של טקסטים ושל דימויים נוצרת מתוך משא ומתן בין קוראים פעילים, הממוצבים בהקשרים חברתיים והיסטוריים מסוימים, לבין הטקסט האינֵרְטי. יֶנְסֵן (Jensen, 1991) מדגיש שהמשמעות איננה רכיב מהותני בטקסט, אלא מוקנה לו על ידי סוכני פענוח. העיקרון הראשוני בהגדרת המושג “משמעות” הוא שהיא איננה מועברת בַתוכן של המסר עצמו; אלא מובְנית בתוך מסגרת חברתית, שהתוכן מהווה רק חלק ממנה. משמעותו של סימן כלשהו איננה אלא תוצר של פעילות פרשנית, המקנה למסמנים משמעות על בסיס תהליכי פרשנות נלמדים וקודים תרבותיים תוך כדי משא ומתן עם הסביבה החברתית (Renckstorf, 1996; Schoening & Anderson, 1995).

מספר חוקרים הביעו את אי שביעות רצונם מן המחסור בבחינת אופני הפיענוח של דימויי נכים בקרב בעלי נכויות (Barnes & Mercer, 2001; Braithwaite & Thompson, 2000). מִיטְשֶל וסְנַיידֵר (Mitchell & Snyder, 1997) הוסיפו שאפילו שדה המחקר העוסק בנכויות נוטה להדיר את בעלי-הנכויות, ולמנוע מהם את הבעת נקודת מבטם הייחודית. ככל הידוע לי, למעט שלושה מחקרים אין בנמצא קורפוס אמפירי המתבונן בשאלות של התקבלות השיח התקשורתי על ידי אנשים בעלי נכויות: “מועצת תקני השידור” הבריטית (Broadcasting Standards Council, 1997) ערכה מחקר מצומצם שבו נבדקו תגובות של מספר צופים לתכנית דרמה טלביזיונית, שגיבורתה היא נערה בעלת נכות. רוֹס ערכה שני מחקרי התקבלות: בַראשון (1997Ross, ) היא ניהלה קבוצות-מיקוד וסקר, מתוך מטרה לתת ל’נטולי הקול’ אפשרות להשמיע את קולם בנוגע לדימוייהם המופצים בתקשורת האלקטרונית; בַשני (2001Ross, ) היא ביצעה סקר וראיונות בנוגע לעמדותיהם של בעלי-נכויות בבריטניה כלפי ייצוג נכים ברדיו. הגישה האתנוגראפית של רוֹס – שגם המחקר הנוכחי נגזר ממנה – מנסה לבחון משמעויות סובייקטיביות והקשרים רחבים של צריכת תקשורת מתוך כוונה להעמיק בחקר היחסים בין הצרכנים לבין הטקסטים (ראו, למשל, Ang, 1996; Gillespie, 1995).

המחקר

ראיונות

הראיונות נפתחו בשאלה זהה: “מהו הזיכרון המוקדם או המשמעותי ביותר שלך לגבי נכה בערוץ/אמצעי תקשורת כלשהו?” על בסיס זה התפתחה שיחה חופשית (קרי- בלתי מובנית) עם המרואיינים: הם אלו שכיוונו את הראיון על סמך זיכרונותיהם. המטרה הייתה לחשוף את דפוסי הפרשנות הסובייקטיביים של הנחקרים מבלי לכוון אותם או לאלץ אותם להבנות את חוויותיהם על סמך תבניות מוכנות-מראש. שיטה ‘פתוחה’ זו איפשרה לעמוד על הזיכרונות הנשלפים – בניגוד להיזכרות בגירויים המוצגים לנחקרים – באופן ספונטני. הראיונות נערכו בקיץ 2002, נמשכו כ-45 דקות, הוקלטו ותומללו. הרעיונות המובעים בהם מוּצוּ לתֵימוֹת בתהליך המקובל במסגרת גישת התיאוריה המעוּגֶנֶת (Glaser & Strauss, 1967). התימות סוּוְגו תחת קטגוריות רחבות של משמעות. תהליך זה לא נועד לצורך סיווג וארגון המידע כאילו מדובר בניסיון להנחיל סדר והגיון בַעולם, אלא לגלות ולחשוף את האופנים בהם הנחקרים ממַשמֵעים את חייהם ואת חוויותיהם מן השיח התקשורתי מתוך נקודת-הראות שלהם (Rubin & Rubin, 1995).

מדגם

30 אנשים נטלו חלק במחקר: 18 נשים ו-12 גברים; גילם הממוצע 43 (הצעיר בן 23, המבוגר 62); שני-שלישים מהם בעלי השכלה על-תיכונית או אקדמית. הלקויות הנפוצות: פּוֹליוֹ (12 נחקרים), ניוון שרירים (6) ושיתוק מוחין (4). שאר הלקויות היו: חירשות, כריתת יד, שיתוק גפיים ועוד. כל הנחקרים הינם נכים מלידה או מילדות, למעט חמישה שנפגעו בתאונות בבגרותם[2]. היות שזהו מחקר חלוץ, לא נעשה ניסיון לבדוק קשרים בין מאפיינים סוציו-דמוגראפיים לבין מגמות תוכניות או רעיוניות המובעות בדברי הנחקרים. ברי כי במחקרים הבאים יהיה צורך לבחון את מיצובו הסוציו-דמוגראפי של הנחקרים. הנחקרים גויסו בעזרת טכניקת “כדור השלג”: הגיוס החל במספר כיוונים מקבילים, כאשר פניתי לפעילים בארגוני נכים ולאנשים הנוטלים חלק בפעילויות ממוסדות אחרות. אלו היפנו אותי לנחקרים פוטנציאליים. כמו-כן פרסמתי קול קורא במוסדות אקדמיים. חלק הארי של הנחקרים קישרו אותי עם חברים או בני-משפחה. כל השמות דלהלן בדויים.

מימצאים

מגוון עשיר של תימות זוקקו מן הראיונות, אולם להלן יוצגו אלו הנוגעות לשאלות של התייחסות בעלי נכויות לשני הדפוסים הרווחים ביותר של ייצוג נכים: נכה-העל והנכה המסכן. שני סטריאוטיפים אלו מנוגדים זה לזה, וניתן להקיש מדרכי ההתמודדות של בעלי הנכויות עימם על תפיסותיהם העצמיות כמו-גם על התמודדותם עם ההבניה התרבותית של הנכות בחברה הישראלית כיום.

נכה-העל

רבים מבין המרואיינים הזכירו ודנו בדמויות של בעלי-נכויות, שהצליחו להגיע להישגים ראויים לשבח בתחומים שונים. הנימה שליוותה את האיזכורים הללו הייתה ברובה המכריע מהולה בהערצה לנכה-העל, שהצליח להתגבר על המכשולים השונים המוצבים על דרכם של הנכים. יש לציין את היחס החיובי העקרוני לנכה-העל, וזאת בניגוד לביקורת המבוטאת בספרות. הנחקרים הביעו שוב ושוב כמיהה לייצוגים של נכים, שהינם “מעל ומעבר”; כאלו שעבורם אבני-הנגף המונחות בפני כלל הנכים אינן בלתי-עבירות. נכי-העל נתפסים כדמויות להזדהות ולחיקוי. הם משמשים כמופת ליכולתו של הפרט להתגבר על הקשיים, שהחברה הלא-נכה מציבה בדרכו להשתלבות כבן-אדם ‘רגיל’.

עליזה היא פקידה בת 52 עם ניוון שרירים, ודבריה משקפים יפה את הלך-הרוח שרווח ברוב הראיונות. האדם ה”נלחם עם הנכות” – בין אם הוא אדם ‘אמיתי’ במציאות החברתית ובין אם הוא דימוי בדיוני – מוצב על כַן של הערצה, משום שהוא מאפשר לעליזה ולאחרים להיחלץ מתחושות חוסר-האונים הנלוות לחייהם השגרתיים. הוא מהווה הוכחה ניצחת לכך שהלקות איננה מהווה בהכרח סיבה לנסיגה מן ההשתתפות בחיים החברתיים של הלא-נכים.

אני רואה אדם מוגבל על במה או אני רואה אותו בעיתון מגיע לאיזה הישגים או אני רואה אותו עומד באוטובוס עולה ל… כל מיני דברים… אני מתרגשת כל פעם מחדש. אני אומרת: “יא, איזה יופי”. […] כי הוא לא נכנע הוא לוחם, כי הוא קיים. וזה בתקשורת, וזה בפרסומת, וזה במעמד גבוה לכנסת, זאת אומרת אני רואה את זה כדבר הישגי שאני מכבדת את זה. […] אבל אני מאד אוהבת שאדם אמביציוני ונלחם עם הנכות.

כאמור, יש להבחין בין שני אב-טיפוסים של סטריאוטיפ זה: האדם ה’רגיל’ המצליח להגיע להישגים שגרתיים, אך משום שהוא נכה הוא מעוצב ונתפס כמוצלח במיוחד. ולעומתו, הנכה המגיע להישגים שגם לא-נכים אינם משיגים על דרך השיגרה.

נכה-העל ה’רגיל’

המיצוב הבעייתי של הנכה – המבוטא, בין היתר, בעמדת נחיתות, בהדרה מן החיים ה’נורמליים’ ומן התחום הציבורי תוך כדי הגבלת התנועה לרשות הפרט בלבד ובתפיסה שלקות גופנית מסמנת גם פיגור שכלי – מנחה אותו לחפש מודלים של ניצחון על המכשולים הגופניים, החברתיים והתרבותיים. צרכן התקשורת בעל הנכות מחפש דמויות שיהוו אישוש לכך שניתן להתגבר על הנכות ועל המכשולים האחרים; דהיינו- אנשים שנחלצו בזכות כישרונם, פועלם ואומץ-ליבם מן המיצוב השולי. אין הכוונה בהקשר זה לנכה-על בעל הישגים מופלאים ויוצאי-דופן, אלא ל’סתם’ נכה (“אחד כמוני”) המהווה ראשית לכל מקור לנחמה ולעידוד. הנכה ה’רגיל’ שהצליח ומוצג בתקשורת נתפס כחיוני במיוחד, משום שהוא מפגין בפומבי אפשרות בת-מימוש לניהול שגרת חיים תקינה. יתרה מכך, נכה-העל מטיפוס זה מלמד על כך שחלק ניכר מן המיגבלות של בעלי הנכויות אינן מצויות בעצמם ובגופם, אלא הינן תוצרים של הבניות חברתיות.

מטפורה שכיחה בהקשר זה הייתה “לוחם”, קרי- אדם שגייס את משאביו השונים לצורך מאבק בַלְקוּת ובסביבה. הלוחם מצליח לשרוד בעולם עוין כנגד כל הסיכויים ולמרות המיגבלות. הלוחם הוא דימוי נערץ, המקפל בעצמו את הכמיהה להיכלל בעולם כבן-אדם ‘מלא’. יתרה מכך, הלוחם איננו נכנע לייסורים, לרחמים-עצמיים ולשאר התחושות המפחיתות בערך העצמי. אורית היא סטודנטית נמוכת-קומה בת 28, המתנייעת בעזרת כסא גלגלים. אחד הטקסטים שזכרה היה ספר הילדים אני אתגבר (מאת דבורה עומר, 1970). גיבורת הספר היא “לוחמת” לעילא לא בזכות הישגים יוצאי-דופן, אלא משום שאיננה נכנעת ואיננה נשברת תחת העומס המוטל עליה עקב נכותה. עצם ההישרדות שלה לנוכח הקשיים מאפשר לתייג אותה כנכת-על.

אהבתי את הספר […] הוא היה רשום בצורה כזו… גם את התסכולים וגם את ה… זה היה רשום בצורה מאד כנה ו… כמו סיפור של לוחמת, ולא סיפור של מישהי שבוכה ומתלוננת על… למרות שהיו שם קטעים, כן, זאת אומרת… זה נרשם בצורה של רגעים של משבר ולא סיפור חיים עצוב… אהבתי את זה. […] נכה צריך להיות כביכול לוחם, כי ככה רואים אותו.

רמי הוא עובד סוציאלי בן 33 ששוּתק בכל גופו  עקב תאונה בגיל 18. הוא טען שלשחקן Christopher Reeve – הנמצא במצב דומה לשלו עקב תאונה, ומילא תפקיד של נכה בסרט החלון האחורי (1998) – יש “כוחות בריאים”. כך הסביר רמי מטבע לשון זה:

כאילו לא להציג את הקטע המסכן של הנכה, את הקטע… הוא נמצא בסרט שהוא משחק בתור אחד שהוא פַייטֶר [קרי – לוחם]. תכל’ס, יותר גרוע ממני מבחינת שיתוק והוא משחק פייטר. בן אדם שהוא מזהה מקום שיש בעיה ומנסה לטפל בבעיה, והוא דואג והכל. והוא חי הבחור הזה למרות שהוא נמצא רק עם joystick [מתקן להפעלת כסא גלגלים חשמלי] בַפה. זה יפה.

אחד המימדים החשובים ביותר לשיפוט הצלחתו של בעל הנכות הוא קריירה מקצועית. יוסי הוא מהנדס בן 50, הנעזר בכסא גלגלים עקב שיתוק ברגליו ממחלת הפוליו. יוסי מביע באופן נחרץ עמדה רווחת שלפיה ניכרת חשיבות עליונה לייצוגים של בעלי נכויות, שהצליחו להשתלב במעגלי החיים והתעסוקה תוך תיפקוד שגרתי, קל וחומר בתפקידים בכירים. במלים אחרות, יוסי מַבְנה את האנשים שהוא מאזכר כמעין נכי-על.

אני חושב שבהחלט ראוי ש… שהתקשורת תראה, שוב לא במסות, יותר מקרים של נכים, אני אקרא לזה בשם: “שהצליחו”. לא משנה אם זה הצליחו בעסקים או הצליחו במקומות העבודה או הצליחו בחיי משפחה… המוצלחים יותר בסך הכל האוכלוסייה כדי להראות שיש הרבה… […] אף אחד כמעט באוכלוסיה, אני מעריך, לא יודע שעד לפני כעשר שנים, רשם החברות בישראל היה… על כסא גלגלים. […] עד לפני לא זוכר כמה שנים התובע המחוזי של מחוז תל אביב או מחוז המרכז היה אדם נכה. הולך עם קב אחד. סגנית בכירה שלו הייתה נכה. […] הייתי בהחלט מצפה למצוא בתקשורת תהיה… להראות את הדברים האלה. את הדברים הטובים, ולא רק להראות את הנכים ששובתים מול משרדי הממשלה או לא רק להראות את הנכים שמצבם הכלכלי הוא קשה ושהוא בעצם… רע וקשה להם…

במסגרת זו ניתן לשלב את האיזכורים הרבים לפרופסיונאלים בעלי נכויות מתחום התקשורת. אנשי מקצוע אלו מהווים נכי-על לעילא, משום שהצליחו לפרוץ את המיגבלות המובְנות בתוך המערכות המקצועיות ומשום שמעצם עבודתם הם נראים לעין כל. הפרופסיונאל בעל הנכות מהווה דוגמא פרדיגמאטית לשאיפה האוניברסאלית של בעלי הנכויות לבטל את מנגנוני ההדרה וההכחדה הסמלית. הפרופסיונאל הנכה, שנכותו איננה ממלאת תפקיד בקריירה המקצועית שלו – הוא יכול, לדוגמא, להגיש תכניות שאינן עוסקות בהכרח בנכים – מלמד על האפשרות למגמה של נירמול הנכים, דהיינו- שילובם המלא במוסדות מקצועיים וחברתיים מבלי שלקותם תהווה אמתלה ליחס ייחודי. המסר החבוי באופן השתתפות זה של נכים במרחב הציבורי הוא כפול ובעל תועלת פרקטית ופוליטית כאחת: שאר הנכים יכולים ללמוד באמצעות התבוננות בפרופסיונאל בעל הנכות שניתן להגיע להישגים מקצועיים, הלא-נכים יכולים ללמוד שראוי ונחוץ לבטל את אפליית הנכים. במלים אחרות, נכה-העל שהגיע למעמדו המקצועי קְבל עם ועדה משמש סוכן לשינוי חברתי.

נירה – בת 52, משותקת ברגליה עקב פוליו ואיננה עובדת – מביטה בהערצה בלתי-מסויגת בשני שדרני רדיו ובשאר נכים הממלאים תפקידים בכירים. כאמור, הם ממלאים מספר פונקציות חיוניות: מודלים להזדהות ולחיקוי כמו-גם סוכנים לשינוי חברתי ולקעקוע סטריאוטיפים. ראוי לתת את הדעת לשימוש בלשון רבים שנוקטת בה נירה בהתייחסה לקבוצה החברתית של בעלי הנכויות. עבורה (ובוודאי עבור הלא-נכים) קבוצה זו היא קהילה מונוליתית, שהישגו של אחד מבניה ניתן בהכרח לייחוס לשאר בני הקבוצה ולניכוסם. כלומר, פריצת המחסומים על ידי פרט זה או אחר יכולה להוות תמריץ מוחשי לשאר בני הקבוצה.

הנה הוא [שדרן הרדיו אבי אתגר] מצליח ועובד ובתקשורת. […] בשבילי זה היה כזה, מין דוגמה כזאת, מסר כזה: “תראה איזה יופי!” הוא בכסא גלגלים, אחרי תאונה ו… והנה הוא ברדיו ועובד. ואף אחד לא ידע מזה, במקרה זה יצא ככה בתקשורת, ואחרי זה הוא באמת… הייתה כתבה בעיתון “לאישה” ואני נהניתי מזה. […] לא חשבתי כל כך שנכים יתפסו איזה עמדות מפתח, כאילו ב… תעסוקה, ברדיו, מקומות כאלה גדולים. […] היא [שדרנית הרדיו לאה ליאור] נתנה לי דוגמה טובה. כן, כדי לראות איזה יופי, אחת משלנו… למעלה, זה עד היום בעצם חשוב לי, שנכים שלנו יתקדמו ויתפסו עמדות מפתח וילמדו וכל הדברים האלה. […] בעבר התייחסו… הייתה התייחסות לנכים כאילו מפגרים. כאילו נכה הוא מפגר. זה לא משנה באיזה נכות הוא, הוא לא… לא צריך הרבה להתייחס אליו. והיום כשאני יודעת ש… נהיה דוקטור, נהיה עורך דין, וזה, אז זה הוכחה לאותם החבר’ה הטובים האלה שחשבו אותנו למפגרים או אולי לא חשבו, אבל אולי הסטיגמה הזאת, שאולי תרד מזה. אני חושבת שהיום הוכחנו אחרת.

מימד נוסף לשיפוט הצלחתו של בעל הנכות הוא נישואים. מסתבר שזוגיות בכלל ובמיוחד זוגיות עם בן-זוג לא-נכה נתפסת כהישג ראוי לדיווח ולקנאה. בעלי נכויות שהתחתנו מהווים מעין נכי-על בזעיר-אנפין. אלו שהצליחו ‘לכבוש’ את ליבו של אדם לא-נכה נתפסים כמוצלחים במיוחד. ייתכן והדבר נובע עקב ההבניה התרבותית של הנכה כנטול יצר מיני או ככזה שאיננו ראוי לבצע פעילות מינית, משום שגופו פגום ואיננו עומד באמות-המידה האסתטיות הרצויות (Mairs, 1996). כלומר, היות שזוגיות איננה נתפסת כאופציה זמינה עבור בעלי נכויות, דמויות שהצליחו לממש זוגיות נדמות כאילו גם הן נכי-על. ענת – עובדת-סוציאלית בת 40, חולה בניוון שרירים ורווקה – תופסת את הנישואין של נכה אחר כמטפורה לאפשרות (שלרוב איננה ממומשת) להשתלבות בזרם המרכזי של החברה.

ענת: אני זוכרת את… איך קראו לו? אלי מייזלס שכתב ספר על ניוון שרירים. […] והוא הוציא ספר על חייו, והוא גם נישא לאישה מישהי בריאה וכל העם היה איתו, וכל המדינה שלחה לו מתנות לחתונה. כי היא הסכימה להתחתן איתו; והוא בקושי זז. הוא לא זז. […] והנישואים שלו, גם מאד בולט. […]

עמית:  למה את מדגישה את הנושא הזה של הנישואים שלו?

ענת: במדינה שלנו, לצערי, נכה הוא משהו מוקצה מחמת… לא יודעת.

עמית: ומה זה קשור אם הוא מתחתן או לא?

ענת: כי בדרך כלל הוא לא מתחתן, כי הוא לא חלק מהחברה.

לילך – סטודנטית רווקה בת 23 עם שיתוק מוחין – רואה גם היא בנישואין עם בן-זוג “רגיל” הישג הראוי לשבח ולסיקור. בדבריה מובלעת סתירה פנימית, המעידה על המתח הקיים בין ההאדרה של הזוגיות כמופת וכרמז אופטימי לעתיד שלה-עצמה (“אשליה מתוקה”) לבין ה”ניפוח” על ידי התקשורת, המְמַסגרת את הסיפור במונחים של אגדות. כלומר, המסגור הזה עלול להותיר את הרושם כי הנישואין של נכי-על מתי-מעט אינם אלא יוצא מן הכלל, המחזק את הכלל של הנכה כבודד ואַ-מיני.

אם אני קוראת על כתבה או קוראת או רואה כתבה על זוג של נכה ורגילה שהם מתחתנים ומקימים בית ב… אז זה לא מדהים אותי, אבל זה מסעיר בי משהו… מיוחד. זאת אומרת, זה מין אשליה מתוקה שאולי גם לי זה יקרה. […] ולא מזמן ראיתי סרט. […] זה היה על מישהו שיש לו ניוון שרירים, והוא היה נשוי עם אישה רגילה ושני ילדים היו לו. […] תמיד גם יש נטייה של התקשורת לנפח את זה בצורה מאד אגדתית וטֶלֶנוֹבֶלית כזאת של…

נכה-העל המצטיין

נכי-העל שאוזכרו על ידי הנחקרים בהקשר זה הם כאלו שהגיעו להישגים יוצאי-דופן גם עבור לא-נכים. בשונה מנכי-העל ה’רגילים’, שנתפסים ככאלו רק בגלל שהצליחו לגבור על הכבלים החברתיים, הפיזיים והתרבותיים המקשים על בעלי-הנכויות להשתלב במארג החיים השגרתי; נכי-העל המצטיינים הם יחידי-סגולה. הם הופכים להיות מעין גיבורי תרבות, המאצילים ומקרינים על שאר עמיתיהם. נחמה – פקידה בת 50 עם ניוון שרירים, וכיום מוגבלת מאוד בתנועתה – מדגישה את העובדה שבעל הנכות לעולם יוצא מנקודת פתיחה נחותה יחסית לעמיתיו הלא-נכים. על מנת להצטיין בתחום מסוים, ראשית עליו לדלג מעל המשוכות השונות, המוצבות על דרכם של כל בעלי-הנכויות: הבעיות הגופניות והטיפולים הרפואיים, אי-הנגישות, הדיעות הקדומות והאפליה המיבְנית. נסיקתו של נכה-העל לפיסגת תשומת-הלב הציבורית היא מקור לנחת ולנחמה עבור שאר בעלי הנכויות, שאינם מצליחים להגיע להישגים מסיבות שונות. כך מתארת נחמה את יחסה לכנר המפורסם, המשותק עקב מגיפת הפוליו:

לא אגיד שאני מצדיעה, אבל אני בהחלט מאד שמחה על אנשים שהגיעו לקריירה מדהימה. אם אנחנו מדברים כבר, אז על יצחק פרלמן שהוא זכה להצלחה, שהוא עדיין מצליחן בקנה מידה עולמי. […] דווקא מהמקום שהוא יצא ממנו. מהנכות הזו, מההתמודדות הקשה. […] אני יודעת על מקרים שלא הייתה לו נגישות… אז בהחלט, אני מאד ככה מעריכה אותו.

נסכם סעיף זה בעזרת ציטוט מדבריה של מלי, שהיא מנהלת חשבונות בת 48 עם פוליו. מדבריה ניתן ללמוד על החשיבות החברתית והפסיכולוגית העצומה שמהווים המצליחנים. בתחילה מנגידה מלי בין הנכים המפגינים לבין נכי-העל. בהמשך דבריה היא מסבירה שאילו היה מתאפשר לכל ציבור הנכים לממש את עצמם מבחינה מקצועית, לא היה צורך במתן קצבאות מיוחדות. נכי-העל מהווים הוכחה חיה עבור החברה הלא-נכה כי מיצובם הכפוי של הנכים הוא מקור הבעיה שלהם ושל החברה בכללותה, ולא הלקות הגופנית לכשעצמה. בהקשר של הייצוג התקשורתי פורשת מלי משנה סדורה, שרבים מן הנחקרים היו שותפים לה: היות שהנכים הם בעצם “רגילים כמו כולם”, אין מקום לייחד להם סיקור תקשורתי מיוחד. שני המצבים החריגים המצריכים טיפול תקשורתי – ההפגנות וההישגים – משרטטים שני טיפוסים של נכים: ה’בעייתיים’ וה’משתלבים’. התרופה לשיפור היחס התקשורתי נמצאת בהסרת המגבלות המבניות המפלות את בעלי הנכויות. או-אז, ובזכות הדוגמא של נכי-העל, לא יהיה עוד כל צורך ליחד סיקור תקשורתי לבעלי הנכויות. הם יהיו, מן סתם, שותפים מלאים לחיי החברה הכללית בלא הבדל של בריאות, מראה גופני ו/או שלמות גופנית.

בין כל הפרופסורים למיניהם וזה היה גם ברוך חגאי, שהוא נכה. שהוא קיבל פרס ישראל בתחום הספורט. […] למה הזכרתי אותו? כי אני אומרת שאין לתקשורת מה לדבר על הנכים. הם מדברים עליהם רק שיש את ההפגנה דיברו עליהם או שיש פרס ישראל. אז גם דיברו עליו, הראו אותו ודיברו עליו למה הוא זכה בפרס ישראל. […] אין שום סיבה לדבר עליהם, כי הם אנשים רגילים לכל דבר, למה שידברו עליך? למה שידברו על אנשים אחרים? אין סיבה. […] לא צריך להיות תקשורת לעניין של נכים, זאת אומרת מלבד הישגים או הפגנות שיש. זהו. מדברים על ההישגים של הנכים וזה דבר טוב שרוצים להראות שנכים, למרות המגבלות שלהם ולמרות זה הם מגיעים להישגים יפים בתחום הספורט, בתחומים אישיים, יש הרבה נכים שהם עורכי דין ורופאים וכל ה… […] ואנחנו בינינו בַמועדון [מקום מפגש חברתי לבעלי נכויות בתל אביב] גם מדברים: “את יודעת, ראינו את זה בטלוויזיה וזה…” זה נותן לנו הרגשה טובה שאנחנו מכירים אותם, ואנחנו יודעים שהם עורכי דין והם זה… זה קודם כל שהנכים הם לא נטל על החברה. זה כמה שפחות נהיה נטל על החברה ולהזדקק לקיצבת נכות המסכנה הזאת שהם נותנים. זה אני חושבת שזה כל נכה רוצה להגיע לדבר כזה, להיות… הוא מרגיש כאילו שהוא שווה כמו כולם, שהוא בעל ערך, שהוא לא… הוא לא זקוק לקצבאות של המדינה, שהוא בעצמו מסוגל לקיים את עצמו ולהגיע להישגים טובים. ככה כל נכה מרגיש, אני בטוחה.

ביקורת על נכה-העל

גם כאשר מוצג דימוי הנתפס בעיני חלק מן המרואיינים כחיובי, נשמעה ביקורת מצד עמיתיהם. דימוי של נכה ‘מצליחן’ עלול להותיר את הרושם בעיני המתבונן כאילו תמו ימי הקושי. יתרה מכך, הדימוי של המצליחן עלול להוות בסיס להשוואה עם האחרים, שלא הצליחו להתגבר על המכשולים. על סמך השוואה זו עלול להיווצר הרושם כאילו הבעיה נעוצה בפרט, ולא במגבלות האמיתיות והמוחשיות. הדימויים החיוביים יכולים למרק את החטא החברתי, ולרקום תחושה כאילו המציאות החברתית ‘נקייה’ מטיפול קלוקל בקבוצה. מספר מצומצם של נחקרים הביעו ביקורת על הדימוי של נכה-העל. ביקורתם נחלקת לשלושה:

1. התמקדות בהצלחה. האדרתם של נכים מסוימים שהצליחו להתגבר על המיגבלות השונות נתפסת כביקורת עקיפה וסמויה על כל אלו שלא הצליחו. הדימוי הזה מקשה עליהם, משום שהם עלולים להיתפס הן בעיני עצמם והן בעיני הסובבים אותם ככישלונות; ובכך לחזק את מעמדם השולי כחסרי-ערך.

2. הישגים בנאליים. הישגים שגרתיים – שאינם נחשבים כלל כהישגים, כאשר הם מבוצעים על ידי לא-נכים – נישאים על נס על ידי התקשורת, ומסמנים את התפיסה הרווחת לפיה הנכה הוא יצור תת-אנושי, שכל הישג בנאלי שלו מהווה חריגה מופלאה מן המצופה ממנו. אכן, הציפיות מן הנכים הן כה נמוכות עד כי כל פעילות דיומא של נכה מוצגת לראווה כ”הישג הרואי”.

3. התמקדות בפרט. ההתייחסות ממוקדת באדם יחיד, ומתעלמת מן המכלול החברתי. “הנכה הגיבור” מסיט את תשומת הלב הציבורית מן הציבור הגדול של הנכים, המתמודדים עם קשיים וכן מן המכשולים האובייקטיביים המוצבים על דרכם.

אורית מדווחת על ניסיונה האישי עם הייצוג שלה-עצמה כנכת-על:

[כשהייתי בת] 16 מישהו בא לכאן ועשה כתבה קטנה עלי בעיתון, שלא אהבתי אותה. […] ורצה לכתוב איזשהו הישג של מישהי עם מחלה קשה. אני לא כל כך הבנתי את זה אז. […] למדתי בבית ספר רגיל, אז כנראה בא לייצג מבחינתו. […] לי זה היה ברור שאני אלמד בבית ספר רגיל, כי זה מה שרציתי. אבל זה לא ההישג שלי. […] וזה נורא מרגיז אותי ששמים על זה דגש של הצלחה. […] אני לא אוהבת, כשאני רואה תכנית כזו בטלוויזיה, למשל, אני מעבירה ערוץ. אני לא יכולה לראות את זה. […] תכנית שמדגישה את הנכה כלוחם או אדם כנגד כל הסיכויים הצליח להתחתן, OK. זה נורא אה… מַמְריד אותי. יופי, התחתן, סבבה, כאילו, כולם מתחתנים או לא. זה אבסורד מבחינתי להדגיש כזה דבר.

איתן – איש חינוך ופעיל בארגוני נכים בן 26 עם שיתוק מוחין – מנגיד שני טיפוסים של נכים. לדידו, שניהם כאחד בעייתיים; והוא כועס על הצמצום של המגוון האנושי המאפיין את בעלי הנכויות כמו כל שאר בני-האדם.

כשאני מסתכל על 90 אחוז מהסיקורים של נכים, הם… האדם הנכה מוצג שם על שני מקומות קיצוניים של… כשהוא בא לתכניות סגנון דודו טופז ומני פאר ובדרך כלל מוצג כמסכן. […] האופציה השנייה היא של הנכה הגיבור, המוצלח, היותר חזק מסופרמן. […] הוא עושה בדיוק את אותו הדבר ומחזק סטיגמות. כי כאשר מני פאר פותח אתי ראיון במונח “גיבור שלי” על העובדה שעשיתי בגרות ונסעתי עם החברים שלי לחו”ל, דברים שגם אתה עשית, הוא בעצם אמר: “לא ציפיתי ממך שתעשה את זה, עשית את זה בכל זאת”. והמסר בזה הוא: “אתה גיבור”. וזה אומר לציבור: “איתן הוא גיבור. הוא משהו אחר. הוא לא האב-טיפוס… אתם יכולים להתפעל נורא ממנו, ולהמשיך לחשוב על האחרים מה שהייתם רגילים עד הסוף”. משום שלא יכול שנתייחס ל-300,000 אנשים מוגבלים בישראל כגיבורים. אדם לא נולד גיבור, והוא לא גיבור אלא אם הוא עושה… למיטב ידיעתי, בגרות וטיול בחו”ל. אין בזה הרבה דברים הרואים במיוחד.

בהמשך לדבריו של איתן, נתבונן עתה בקוטב המנוגד של דימוי הנכה בתקשורת.

הנכה המסכן

הדפוס המקוטב לדפוס הייצוג של נכה-העל הוא הנכה המסכן. בתהליך של החפצה, הנכה הופך להיות מימוש גרידא של הלקות הגופנית שלו. הוא אדם לא-מושלם, שאיננו מסוגל להתקיים בנפרד מן הזולת ולהיות עצמאי. הוא מאבד את יכולתו לנהוג כסוכן חברתי עצמאי ונעשה סובייקט חסר-אונים, שקיומו מותנה ותלוי ברגשות הרחמים שהוא מעורר. מסתבר שזהו הדימוי הבעייתי ביותר בעיני כל הנחקרים. כולם הביעו את אי שביעות רצונם, שנעה בין תחושות של כעס וזעם לבין תסכול מרגיז. ניכרת הייתה תמימות-דעים מוחלטת בין כל המרואיינים בנוגע לשליליות המובהקת של הבניית הנכה כמסכן.

מסכנות כרוכה במרבית המקרים בניסיון לעורר רגשות רחמים כלפי הנכים. אולם אלו חשים עוינות עמוקה כנגד כל ניסיון להציגם כמושאים לרחמים. עירור רגשות רחמים נתפס כדרך בוטה וגסה המקיאה ומַגְלה את המושא שלהם אל מחוץ לגבולות החברה ה’תקינה’: מושא הרחמים איננו יצור אנושי ‘נורמלי’, אלא יצור חסר-אונים וללא תוחלת, שאיננו מסוגל לדאוג לצרכיו. רק בזכות הרחמים הוא יכול להתקיים ולשרוד. כלומר, קיימת כאן פגיעה חמורה באנושיותו של הנכה. יתרה מכך, הבעת רגשות רחמים מאפשרת לבני החברה למרק את מצפונם, במקום לדאוג לשינוי החברה על היבטיה השונים כך שגם נכים יוכלו לתפקד כהלכה. הרגש מחליף, אפוא, את הפעולה. מעבר לזאת, הרחמים מכוננים יחסים אנושיים בלתי שוויוניים: הם ממצבים את הנכה כאדם פחות-ערך, שאין להשתית את היחסים הבינאישיים איתו על בסיס של שוויון. הנכה הופך, אם כך, לחפץ גרידא. ככזה הוא איננו מורשה להיות חלק מן המרקם האנושי. הדרתו היא מוחלטת וחסרת תרופה.

סוזי – מורה בת 55, שרגליה נפגעו והשתתקו בתאונת דרכים לפני כשלושים שנים – מסבירה מדוע הדימוי של הנכה המסכן הוא בעייתי:

זה פוגע בכבוד. בכבוד שלי. ההיפך. בגלל שאני יכולה להסתכל, בגלל זה שאני כן יכולה לעבוד… זאת אומרת, אני חלק מן החברה. אם אני מסכנה אני… זאת אומרת, אני לא חלק מן החברה. זה מוציא אותי מן הכלל.

ג’וני – סוחר בדימוס בן 37, המשותק בארבע גפיו עקב תאונה – מנמק את הבעייתיות הכרוכה בייצוג המסכנות בהדרה. לשאיפה המובעת בציטוט שותפים כל שאר המרואיינים, השואפים להימנות ולהיתפס כחברים מן המניין בחברה תוך מיזעור הלקות.

אני לא מאמין שאיזה נכה היה רוצה להציג את עצמו כמסכן או כעלוב החיים. פשוט, נכה רוצה להיות מקובל בחברה. חד משמעית.

אברהם – פועל-כפיים בן 55, שפרש מעבודתו לאחר פגיעה בתאונת עבודה – מפנה אצבע מאשימה כלפי התקשורת ובעקיפין כלפי כלל החברה הישראלית המעדיפות לכונן את זהותם של הנכים כמסכנים, ואינן עושות דבר לשם שיפור המצב. אברהם גם מביע תרעומת, שרבים מן הנחקרים היו שותפים לה: העמדת פרט בעל נכות במרכז תשומת הלב הציבורית והושטת סיוע פרטני באות במקום הקלה על המכשולים, המוצבים בדרכם של כלל בעלי הנכויות.

נכים מוצגים היום בתקשורת בצורה… אני חושב שחוץ מיושב ראש מטה המאבק של הנכים, כל הנכים מוצגים כמסכנים. כי איך אתה יכול לעורר רחמים של מישהו אם אתה לא מסכן?… זה שבן אדם יושב על כסא גלגלים זה לא בהכרח עושה אותו מסכן. עושה אותו אולי יותר מוגבל. אבל הציבור מאד אוהב דרמטיזציה של הדברים, ואם רואים אדם נכה והוא עוד אומר שקשה לו, ומערימים עליו קשיים דרך כל המוסדות הממלכתיים, וגם אין לו מספיק אוכל, זה תיכף עם ישראל נרתם למערכת… אני לא רואה את הנכים כמסכנים. יש כאלה שיותר קשה להם משלאדם רגיל, אולי גם מבחינה כלכלית, אבל היום, לדעתי, אין נכה מסכן.

יעקב – בנקאי בגימלאות בן 56 עם פוליו – מצביע על הפער בין התפיסה העצמית שלו כבעל יכולות לבין הייצוג התקשורתי של הנכה חסר האונים. כפי שניתן למצוא אצל נחקרים אחרים, גם יעקב נוטה לעבור מדיבור בלשון יחיד ללשון רבים. הנכה הנוטל חלק בשיח התקשורתי נתפס כאילו הוא מעין שגריר של כלל בעלי הנכויות. לפיכך, דפוס הייצוג של פרט מסוים משליך בהכרח על הצגת העצמי של כל השאר. יתרה מכך, השימוש של התקשורת בדפוס מסוים נתפס כאילו זו הדרך היחידה להבנות את דמות הנכה גם במציאות החברתית. המציאויות הסמלית והחברתית מתערבבות זו בזו עד שנמהלים הדימויים התקשורתיים והזהות ה’אמיתית’ של הפרט אלו באלו.

אני זוכר בילדותי […] קראתי על כל מיני אנשים עם מוגבלויות. על מסכנים בדרך כלל. מסכנים מסוג כזה, מסכנים מסוג כזה… עם תמונות של מקבצי נדבות כאלה, או כל מיני תופעות מהסוג הזה. […] קודם כל, לא חשתי מסכן, ככה שזה מאד הפריע לי. כל הזמן בתקשורת לא הבנתי למה מתייחסים אלי כאל מסכן. אלַי! במירכאות. כן, אלי כמסכן, כי לא הרגשתי מסכן, חייתי עם זה כל החיים וידעתי שאני סך הכל מוגבל פיזית. יש דברים שאני מסוגל לעשות, ויש דברים שאני לא מסוגל לעשות. להיפך, השתדלתי יותר לעשות דברים אחרים כדי לכפר או כדי להוכיח, כי ככה זה היה, ככה זה היה מבחינת התקשורת וככה זה היה מבחינת הסביבה. […] הזכירו אותנו רק בקונוטציה מסוימת, רק במסגרת מסוימת של מסכנות: “למוגבל המסכן הזה קרה ככה וככה. לנכה המסכן הזה קרה משהו אחר”. ואז כל הזמן הייתי אומר: “אלוהים אדירים! למה כל הזמן מראים כאלה מוגבלים בתור מסכנים ומלוכלכים ולא לבושים יפה, וקבצנים וכל הצרות… אף פעם לא בצורה חיובית?”

 

ענת החלה לפרוש את זיכרונותיה באיזכור תוכניות האירוח הטלביזיוניות, שעמדו במרכז הביקורת של חלק הארי של המרואיינים. בשנים האחרונות רווחת בקרב מארחים של תוכניות אירוח מגמה להגיש עזרה לפרטים מסוימים. פרטים אלו מכוננים בהכרח כ”מסכנים”, הנזקקים לחמלתו של הציבור. במסגרת תוכניות אלו נהנים כל השותפים וזוכים ליוקרה חברתית: המארח מעצב לעצמו דימוי אלטרואיסטי, רחום וחנון; חברות מסחריות המעניקות כסף, מוצרים ו/או שירותים זוכות לפרסום בעלוּת כלכלית מזערית; ציבור צופי הטלביזיה יכול לחוש שיתוף בפעולת הסעד ולעיתים אף תורם מכספו; לבסוף, “המסכן” נהנה מתשומת-הלב וכמובן מן הטובין המורעפים עליו ללא השקעת מאמצים (מלבד החשיפה הפומבית). ענת מביעה את התמרמרותה החריפה על תופעה זו: הממסד הממלכתי מסיר מעל עצמו את האחריות לסייע לנכים, הנאלצים להשקיע הון עתק ברכישת אביזרים האמורים להקל על חייהם (או, במקרה הרע, לוותר עליהם ולהסתפק באיכות חיים נמוכה או בהימנעות מיציאה מן הבית). ניתן לראות בהשתתפות בתוכניות האירוח מעין קיבוץ נדבות.

הזיכרונות שלי הם דן שילון, שיש שם זונה והנכה התורן. תמיד זה… ואף פעם לא רציתי להיות שם, כי זה נראה לי המסכן התורן. מאד… כנ”ל במני פאר. הנכה שצריך כסף לכסא גלגלים, לvan- [מכונית מסחרית הכוללת מערכת לשינוע כסא גלגלים] ולעוד כמה דברים שהמדינה לא רוצה לתת לו. […] הנכה המסכן זה הנכה שצריך כסף, שהמדינה מבזה אותו ב-1,700 שקל לחודש, זה קיצבת הנכות, שהוא צריך לצאת לרחובות ולהילחם על זה. […] אני יכולתי בשביל הכסא הזה, לדוגמא, להגיע למני פאר, כי זה עלה לי 34 אלף שקל. בחרתי איכשהו להשיג [תרומות]… ומזה להשיג את הכסף. אבל לא ללכת אליו כי התביישתי; כי לא הייתי מוכנה שיציגו אותי בצורה כזו בתקשורת. וזה היה נורא קל להגיע לשם. זה הנכה המסכן.

נועה – פסיכולוגית בת 47, הנעזרת בקביים עקב מחלת הפוליו – שותפה לביקורת המוטחת בתוכניות האירוח. מעבר להיבט הקבצני, היא מתלוננת על שני פנים בעייתיים: ראשית, תוכניות הטלביזיה ממלאות תפקיד שאותו היו אמורות רשויות המדינה למלא; שנית, השתתפות הנכים בתוכניות עלול להותיר בעיני הצופים את הרושם כאילו כל הנכים הם “חלכאים ונדכאים”. כלומר, נועה מצביעה על תופעת ההכללה, כאילו צופי הטלביזיה הלא-נכים לומדים מתוך הייצוג התקשורתי של פרטים מסוימים על כלל חברי הקבוצה בעלי מאפיינים דומים. הדבר נובע מאי-נוכחות שגרתית של בעלי נכויות במרחב ובחלל הציבוריים. היות שהם ‘שקופים’ ובלתי-נראים, כל נכה הנראה-לעין עלול או עשוי להוות דוגמא מייצגת, שניתן להקיש ממנה על הכלל. היות שנחקרים כמו נועה, שלקותם הגופנית איננה מכוננת את אורח-חייהם כנכים על המשתמע מכך – הסתגרות ברשות הפרט, אי השתתפות במעגל העבודה, בדידות וכדומה – הם מתנערים מן הדימוי המסכן. כאישה בעלת משפחה וקריירה מקצועית מצליחה, נועה איננה יכולה להזדהות עם הנכה המסכן, המגיע למרחב הציבורי כדי לקבץ נדבות.

ואצל מני פאר כזה יש הרבה נכים אני חושבת. […] זה עושה לי משהו זול אני חושבת. […] זה כאילו לבוא כל הזמן ללחוץ על בלוטות הדמע שם בתכנית הזאת. […] זאת אומרת, אוסף של יבבות כזה. […] באים לשם כל מיני חלכאים ונדכאים יותר, ואנשים שזקוקים לכל מיני עזרות, זה עושה מזה כולם אותו דבר כאילו. […] זה הופך להיות למין כמו לשכת סעד כזה של פעם. […] לי זה לא נעים לראות את זה. אני לא יודעת. כאילו יש לזה משהו מביך אותי. שכל פעם באים המסכנים האלה ומבקשים, […] כי אני חושבת שזה לא נכון שכולם אומללים ומסכנים.

איתן מחזק את הביקורת כנגד התקשורת בכלל וכנגד תוכניות האירוח בפרט. הוא מוסיף את המימד המסחרי כהסבר לתופעת הנכה המסכן. המשמעות של העוררות הרגשית (קרי- רחמים) היא “צבירת רייטינג”. הנכה המסכן הוא כלי המשמש למיקסוּם הקהלים, שהוא העיקרון המניע את המערכות התקשורתיות. בנוסף, איתן שב ודן בטיפול התקשורתי שהוא פרטני ומתעלם מן המערכות החברתיות המַנְכּוֹת (disabling) את בעל הלקות. התקשורת מסיטה את תשומת הלב הציבורית מן הבעיה החברתית לעבר בעיה פרטנית גרידא. היות שהבעיה ממוקדת בַפרט, ניתן לטפל בה ולפתור אותה בקלות-יחסית.

אני חייב לומר די בצער שהתקשורת הישראלית על כל כליה […] בעצם מחזקת סטיגמות ולא משתמשת בכוחה. […] כשהוא בא לתכניות סגנון דודו טופז ומני פאר ובדרך כלל מוצג כמסכן. נכה שווה מסכן, צריך עזרה: “בואו נתגייס, מדינת ישראל, לעזור לנכה הבודד הזה”. בידיעה שזה יעבור… בידיעה שיש עוד מאות כמוהו, בידיעה שזה שום דבר, אבל אנחנו הפעלנו את בלוטות הרגש שהיום פועלת בטלוויזיה, וצברנו את הרייטינג.

דבריה של נחמה מסכמים את הטענות השונות בדבר הייצוג של הנכה כמסכן. דפוס זה מחזק, משעתק ומשמר את הסטריאוטיפ של הנכה כחטוטרת בלתי-רצויה ואפילו טפילה על גבה של החברה ה’בריאה’. נחמה מנגידה בין ה”מסכן” לבין ה”מצליחן” או נכה-העל, המשתלב כהלכה בחברה הכללית. האחרון הוא הדימוי הנכון והראוי בעיניה.

נחמה: התקשורת מציגה את הנכים, היא עדיין שמה אותם, היא עדיין ממקמת אותם לא בתוך החברה ממש, אלא עדיין מחוץ לחברה. כקבוצה של אנשים שהם שונים בתוך החברה. הם עדיין לא ממש חברה. הם עדיין שונים. ואולי זאת הבעיה בעצם שלפעמים התקשורת, שהיא מציגה, כשהיא מביאה את סיקור הנכים, אולי היא מביאה אותם אולי ממקום של רחמים. […] כשמגדירים אותנו, למשל, בתוך אותה קבוצה, קבוצה של אנשים חלשים, אני אומרת, זה לא שאנחנו חלשים. אנחנו מוחלשים. החברה בכללותה מחלישה אותנו. וזאת הנקודה בעצם. אנחנו לא חלשים אבל מחלישים אותנו. שמים אותנו כקבוצה בצד. […]

עמית: מהי הצורה הנכונה והאמיתית לפי דעתך?

נחמה: לא להביא תמונות של אנשים מסכנים, לא להביא תמונות… דווקא להביא את האנשים ש… שהם בעלי משפחות, שהם עובדים, שהם מפרנסים, שהם כן הגיעו בכוחות עצמם להישגים. […] בעצם, זה אחד הדברים שלנכים מאד קשה עם זה, שתמיד מצטיירים כאנשים נורא מסכנים. וזה בעצם הדבר הלא נכון.

מסכנוּת מכוּונת

אם היה עלול להתרקם הרושם כי “התקשורת העוינת” היא הסכֵימה דרכה מתבוננים המרואיינים במציאות הסמלית, מסתבר שאין הדברים מדויקים. הנחקרים מטילים חלק מן ה’אשמה’ על כתפי עמיתיהם, המנצלים את הדימוי המסכן לצורך השגת הישגים. המסכנות נתפסת כאילו היא מאפשרת השגת רווחים מוחשיים ברמת הפרט (כגון, גיוס תרומות), ולשם כך מציגים נכים מסוימים את עצמם כמסכנים. אם כן, נשאלת השאלה: מי אחראי על הבניית הדימוי של המסכן? למעשה, זהו תהליך דיאלקטי שבו גם מוסדות התקשורת וגם הנכים עצמם פועלים בשיתוף פעולה בתוך מערכת תרבותית המַבנה את הנכוּת כמסכנוּת. כל צד מזין את רעהו והתהליך מעצים, משעתק ומחזק את ההבניה החברתית, שתוצאותיה הנתפסות כשליליות תוארו לעיל. במסגרת תהליך זה הן התקשורת והן הנכים מקבלים חיזוקים נוספים לתפיסת האחרונים כמסכנים: התקשורת ממשיכה לעצב את הנכה כמסכן (כך שזהו המיסגור המובהק והבולט ביותר של מרבית הסיפורים); ומן העבר השני, הנכים מאמצים לעצמם את הדימוי בנוגע לעצמם. ייתכן והם מאמינים שבעזרת הדימוי הזה גובר הסיכוי שלהם לזכות בכיסוי תקשורתי. למשל, בעת שביתת הנכים האפשרות לזכות בחשיפה תקשורתית תלויה בקשר ישיר במידת המסכנות שהם מציגים בפני העיתונאים והצלמים.

וולפספלד (Wolfsfeld, 1988) טען שקבוצות מיעוט בעלות סטאטוס נמוך וחסרות משאבים כלכליים ונגישוּת למוקדי הכוח התקשורתיים והפוליטיים נזקקות לאמצעי מחאה קיצוניים על מנת לזכות בסיקור, וכדי להעביר מסרים על קיפוח ואפליה. החוקר הגדיר זאת ככניסה לתקשורת ב”דלת האחורית”. אם ה”דלת הקדמית” פתוחה לרווחה לקבוצות בעלות משאבים וסטאטוס גבוה; הכניסה של קבוצות חלשות לחדשות נעשית באמצעות הפגנות, אלימות ואי-סדר. בהקשר הנוכחי ניתן לטעון כי הנכים יכולים להיכנס לסדר היום התקשורתי רק דרך “הדלת האחורית”, אולם אין הם נעזרים בפעילויות אלימות, אלא בהצגה עצמית המפחיתה מערכם, והמממשת את הסטריאוטיפ של המסכנים. נדבך נוסף להסבר הייצוג העצמי בעזרת דפוס המסכנות נעוץ בתהליכי החיברות של בעלי הנכויות. הם מפנימים את התפיסות השמרניות של הבניית הנכות כבעיה פרטנית, שעל הפרט מוטלת החובה להתגבר עליה. היות שכל בני החברה מחוברתים על ברכי האידיאולוגיה של הטרגדיה האישית המכוננת את הנכה כמסכן ומושא לרחמים, גם בעלי הנכויות תופסים את עצמם כך (Darke, 1997; Oliver, 1990). סטריאוטיפים מזהים מאפיין מסוים של הקבוצה, מייחסים לו ערך שלילי, ואזי מבססים זאת כתכונה מוּלדת או טבעית. לכן, סטריאוטיפים נדמים כאילו הם אמיתיים גם בעיני הנשאים שלהם (Perkins, 1979). כלומר, הנכים מכוננים את זהותם באמצעות הסטריאוטיפ, משום שהם מאמינים שהוא מייצג אותם כראוי ואפילו בבלעדיות: אין הנכה יכול לתפוס את עצמו אלא כמסכן.

חלק מהנחקרים התייחסו לסיקור שביתות הנכים, שהיוו הזדמנויות נדירות שבהן הוצגו בעלי נכויות בתקשורת הישראלית על בסיס רצוף. גם בהקשר זה מוצגת ההנגדה בין המסכן לבין המצליחן. ערן הוא מהנדס בן 49, שרגליו משותקות עקב פוליו. כמי שמשגשג מבחינה כלכלית, ערן מביט בביקורתיות נוקבת בשובתים המנצלים, לדבריו, את לקותם כדי להציג דימוי של מסכנים לשם השגת טובות הנאה.

בשביתה האחרונה שהייתה של הנכים שהופיעו בטלוויזיה כל הזמן, אני לא הרגשתי שאני מזדהה איתם בכלל. […] יש הרבה נכים שמצליחים, ועושים למען עצמם והם לא מסכנים… מה שאלה שהופיעו בטלוויזיה, שהופיעו בשידורי התקשורת, התחושה שלי הייתה שהם רובם אנשים שמנסים לבנות מהמסכנות שלהם משהו.

גם דן – מתכנת מחשבים בן 28, המשותק בגפיו עקב ניוון שרירים – מבקר את שביתת הנכים מטעמים דומים. הצלחתו המקצועית מעידה על כך שישנה אפשרות מעשית להשתלב בהצלחה בחברה על אף הלקות. הצגה עצמית כמסכן משרתת את אנשי התקשורת, שאינם צריכים להשתחרר מדעותיהם הקדומות בנוגע לנכים. ה”מסכנה עם השמיכה” מהווה קיצור-דרך חסכני מבחינת סמיוטית.

זה [סיקור שביתת הנכים] היה מעין משחק פינג-פונג כזה ידוע מראש בין התקשורת לנציגי הנכים. כלומר, כל פעם ראיתי איזה מסכנה אחרת, שיושבת עם השמיכה שם בקור וכאילו בוכה על מר גורלה והתקשורת… כאילו מְשַחק ממש לידי התקשורת ו… התקשורת בעצם צילמה את המסכנוּת. וגם חלק מהחבר’ה שדיברו שם גם כן הציגו את המסכנוּת שלהם. זה נכון שכולנו… קשים, אבל אני חושב שאת התכנים אולי היה כדאי להעביר אחרת. […] לא אהבתי את זה. […] כי אני לא תופס את עצמי כמסכן. אני תופס את עצמי כבן אדם, כבעל יכולות, כמו הרבה אנשים אחרים, ואני רוצה להיות אה… שווה בין שווים בשוק התחרותי ולעמוד לתחרות עם כל הכישורים שלי.

לילך מפנהאצבע מאשימה לעבר אחד הפעילים בשביתת הנכים. לטענתה, הייצוג בעזרת הדימוי המסכן מרמז על מצב חסר-תוחלת, כאילו הלקות חוסמת בפני בעליה את אפשרויות הקיום הנאות. אמנם קיימים מכשולים מִבניים רבים המַקשים על בעלי הנכויות, אולם הדגשת הפסימיות עלולה להיות בבחינת נבואה המגשימה את עצמה. השתחררות מן הדפוס הקיים עשויה לתרום לשיפור מעמדם ומיצובם של הנכים. כדאי להבחין כי גם לילך מתייחסת באופן גורף לבעלי הנכויות כאל מקשה מונוליתית.

ואותו דבר לגבֵי [מציינת את שמו של פעיל מסוים] הוא יותר מדי מראה שחור. הוא יותר מדי עושה את עצמו מסכן, ואני לא אוהבת את זה. […] “עושה שחור” זה שהוא מציג את זה שרק רע לנו, אני מדברת על אוכלוסיית הנכים. […] רק רע לנו, אין לנו אופטימיות, אנחנו לא עם אופטימי, הגורל מתאכזר אלינו כל הזמן, המדינה מתאכזרת אלינו כל הזמן, ואין… כאילו אנחנו מסכנים לאללה, היינו מסכנים, תמיד נהיה מסכנים ותמיד… בחלק מהדברים הסכמתי איתו. הסכמתי שהמדינה לא עוזרת הרבה, המדינה מַקשה, אבל אני לא חושבת שאנחנו עם מסכן. ואני לא חושבת שאין אופטימיות, ואני לא חושבת שככה צריך להציג את הדברים.

היבט נוסף של הבעייתיות המיוחסת לבחירה להצגה עצמית כמסכן הוא מיקוד השליטה. לטענת הנחקרים, המסכנות היא תוצאה של החלטה מוּדעת. הפרט יכול לעצב את חייו ללא תחושות של אומללות ומסכנות; הדבר נתון בידיו ובשליטתו. הנחקרים ממקמים את מוקד השליטה בפרט ולא בסביבתו החיצונית. נדמה כאילו הנכים המסכנים המוצגים בתקשורת הם אומללים בגלל בחירה חופשית. לפיכך, התקשורת צריכה להראות – בשיתוף פעולה עם נכים ‘מתאימים’ – שמוקד השליטה הוא בידי הפרט המבקש והיכול להיחלץ מתוך הסיטואציה המאמללת. גם בהקשר זה, הדיון עוסק בפרט תוך התעלמות מן המגבלות החברתיות המוטלות ‘מבחוץ’. דבריה של סוזי יכולים לשמש הדגמה של רעיון מיקוד השליטה. השופטת המאוזכרת להלן משמשת סינֶקְדוֹכָה לכל בעלי הנכויות, שפרצו את גבולות ההבניה של המסכנות וכוננו זהות של מצליחנים. לדעתה של סוזי, ייצוגים של בעלי נכויות שכאלו יאפשרו שינוי חברתי.

כל השביתה לאחרונה. […] זה שוב, מדגישים את המסכנות שלהם. […] ומה אתה לא רואה, או אתה רואה לעיתים נדירות, זאת אומרת… זה אנשים נכים שהצליחו. אני יודעת שיש שופטת, אני לא יודעת איך קוראים לה, אבל פה ושם ראיתי תמונות שלה עם הכיסא גלגלים. […] פתאום הייתי מודעת לזה… רגע, היא הולכת עם כסא גלגלים. אז זהו. ופה ושמה את רואה בתקשורת מראיינים מישהו שהצליח, אבל לעיתים רחוקות. אז אני חושבת שזאת חלק מן הבעיה כאן בארץ שהדגש זה על כמה הם מסכנים; ושהם הנכים עם השביתות האלה לא היו מוכנים לוותר על הכל; כי זה, לפי דעתי, דפוס המחשבה. […] היו כמה פעמים של אנשים מראיינים די רגישים שאני חושבת שהם עשו, אני חושבת, עבודה טובה בקשר לעניין. לא רק… זאת אומרת, לא רק הדגישו את המסכנות, אלא גם מה שהבן אדם הצליח. לא משנה באיזשהו מידה.

על שני קטביו של ציר האנושיות: דיון מסכם

זוֹלָא (1991Zola, ) טען שהחברה מעבירה לנכים מסר כפול באמצעות התקשורת: מצד אחד, הסיפורים על ההצלחות של בעלי נכויות מדגימים שהם יכולים לחיות חיים מלאים ומאושרים. מצד שני, המסר של ההצלחה מייצר ציפיות שלא כל בעלי הנכויות יכולים לעמוד בהן. אם הם נכשלים, זו הבעיה שלהם, האישיות שלהם, החולשה שלהם. חלק הארי מן המרואיינים במחקר הנוכחי הביע אהדה רבה למודל הזה, והעמידו בראש מעייניו. לדידם, זהו הטיפוס העדיף והנכון לייצוג, משום שהוא מסמן תקווה ומהווה מודל להזדהות ולהערצה. מיצובם הבעייתי של בעלי הנכויות בשוליים הבלתי-נראים והבלתי-נחשבים של החברה הישראלית מותיר אותם בעמדה של לַקְטָנים, המחפשים באופן תמידי ונואש אחר דימויים של נכים מצליחנים. כאלו שהצליחו לא רק להשתלב בחברה למרות הלקות הגופנית שלהם, אלא כאלו שהלקות שלהם איננה מהווה מיגבלה של ממש במימוש שאיפותיהם, מאוויהם ורצונותיהם. נכי-העל הנוטלים חלק במרחב הציבורי בזכות הישג כלשהו – ההישג יכול להיות נישואין לבן-זוג לא-נכה, קידום מקצועי או הכרה ציבורית – נתפסים, אפוא, כמודלים להזדהות ולחיקוי, כמקור לנחמה ולעידוד וגם כנציגים מכובדים עבור הלא-נכים.

ההנגדה בין הייצוג הזה לבין הייצוג של הנכה המסכן הייתה שזורה כחוט השני במחקר. ניתן לשרטט ציר של אנושיות שהנכים ממוקמים רק על שני קטביו, אך לעולם לא במרכזו ה’נורמלי’. הם מוצגים או כ’יותר מאנושיים’ (קרי- נכי-על מצליחנים) או כ’פחות מאנושיים’ (קרי- מסכנים ואומללים); אך לעיתים רחוקות, אם בכלל, יגיעו לתודעה הציבורית כבני-אדם ‘רגילים’ המבצעים פעילויות ‘רגילות’. לדאבון ליבם של כל המרואיינים, התקשורת איננה מרפה מן הסטריאוטיפ הבלתי-רצוי והפוגעני המכונן את כלל בעלי הנכויות כחסרי-אונים וכאומללים שגורלם התאכזר להם. מסתבר שהדימוי של הנכה המסכן – דהיינו- ‘פחות מאנושי’ – עדיין רווח בשיח התקשורתי, והוא אחראי במידה בלתי-מבוטלת לתופעת המיזעור של העצמי, כפי שהגדירהּ מֶרְפִי (1990Muprhy, ). אם היחס החברתי לאדם כלשהו מאופיין בלעג, בוז, גועל וכדומה, אזי האגו שלו נפגע אנושות; והכבוד העצמי והאנושיות שלו מוטלים בספק. אל הלקות הגופנית מצטרפת, אם כך, לקות פסיכולוגית: הפרט הנכה איננו יכול לכונן זהות מלאה, משום שהוא לעולם מקבל מסרים מן הסביבה החברתית והמציאות הסמלית לפיהם הוא לא יכול להיות חבר מן המניין בחברה האנושית. הנכה המסכן הוא רק דְמוי-אנושי, מסכם מרפי. כלומר, ישנה כאן בעיה אקזיסטנציאליסטית מדרגה ראשונה, משום שבעל הנכות  סוטה מן הקיום הנורמלי, הנכון או התקין. במידה רבה, אפוא, הנכה מובנה בתרבות כ’אדם לא מושלם’.  

הנחקרים בועטים בכל אונם בדימוי של הנכה המסכן, ואינם מוכנים בשום פנים ואופן ליטול על עצמם את התפקיד שמייעדת להם החברה. תפקיד שנדמה כאילו הוא ברור-מאליו, בלתי-נמנע וטבעי. הלא-נכים מאמינים שהתגובה ה’טבעית’ והעיקרית ללקות הגופנית על השלכותיה השונות – כאבים, עייפות, קשיי תנועה ו/או דיבור – היא דיכאון, אובדן התקווה וכמובן תחושת מסכנות ורחמים-עצמיים (Mairs, 1996). כלומר, המסכנות היא תוצר-לוואי ‘טבעי’-כביכול של הנכות. בהתאם לכך, הייצוג המקובל בתקשורת משעתק ומשמר את חצי-אנושיותם. על כך בעלי הנכויות אינם מוכנים לסלוח או להעלים עין מדפוס זה. יתרה מכך, שיתוף הפעולה הנתפס של נכים מסוימים ואפילו ארגונים של נכים עם המגמה הזו מעורר סלידה וחרון-אף. היו מרואיינים שטענו שאינם נוהגים לצפות בתוכניות האירוח הטלביזיוניות, משום שזהו ז’אנר המנצל את חולשתם (הכלכלית, לרוב) של הנכים כדי להאדיר את טוב-ליבם של הלא-נכים לנוכח המסכנות של קבצנים פוסט-מודרניים אלו. קבצנים שאינם פושטים את ידם בקרן הרחוב, אלא באולפן הטלביזיה קבל עם ועדה.

בעלי הנכויות מבקשים להיכלל בשיח התקשורתי באופן כזה שבו לקותם איננה מהווה שיקול רלבנטי. הלקות איננה אמורה להיות אמתלה להשתתפות במרחב הציבורי, איננה אמורה להשפיע על דרך העיצוב של הנוטלים בו חלק (בין הם נכים בשר-ודם ובין הם דמויות בדיוניות) ואיננה אמורה להוות מוקד לתשומת הלב הציבורית. למרות היחס האוהד ואפילו החיובי לדימוי נכה-העל, מעדיפים הנחקרים להעלים ולהצניע את הלקות הגופנית, ולהציג בפני העולם את הנכה כחלק אינטגראלי – כאדם שלם! – מן החברה האנושית. הם שואפים להיות ממוקמים במרכזו של ציר האנושיות, ולחסל את המגמה לדחוק אותם לאחד משני קטביו. השאיפה הרווחת ביותר היא להיכלל בטקסטים התקשורתיים שלא על בסיס הנכות. כלומר, להיות “רגילים”, ולא “נכים”. הנחקרים מבקשים התייחסות תקשורתית שבה הנכות איננה מוסתרת אך גם איננה מודגשת. הלקות הגופנית הינה חלק אינטגראלי מישותו של האדם, ואין למזער את המכלול האנושי לַלקות גרידא. שאיפתם היא להציג דמות שאיננה שונה במובהק משאר הדמויות הנוטלות חלק בשיח התקשורתי, כאלו שאינן מצטיינות במיוחד אך גם אינן סובלות במיוחד. הדרישה תקיפה הן לגבי טקסטים בדיוניים והן לגבי טקסטים ותוכניות לא-בדיוניות. דפוס ייצוג ‘רגיל’ שכזה, שבו ה’נורמליות’ היא החוויה האנושית הטיפוסית, יכול לעודד שינוי חברתי. השאיפה היא לעודד פרקטיקות של הכללה ושל שוויון שיאפשרו את מימושה של ההבטחה הטמונה בסדר החברתי הדמוקרטי. התקשורת יכולה ליטול חלק בפעילות מבורכת זו אם תציג את הדימוי של הנכה כעולה בקנה-אחד עם החיים ה’נורמליים’.

לסיכום, ראינו כיצד ייצוגי הנכים נוטלים חלק בתהליכים הפסיכולוגיים והחברתיים של בעלי הנכויות, ואף מַבְנים עבורם את הדרכים בהן הם תופסים את עצמם. אכן, אין להפריד שאלות של זהות פרטנית ומיצוב חברתי משאלות של התקבלות המסרים התקשורתיים. כיצד מכונן האדם את זהותו בעולם החברתי היא סוגיה רלבנטית וחיונית לדפוסי הפענוח שלו. המיצוב הבעייתי – הבא לידי ביטוי בנחיתות, בהדרה מן החיים ה’נורמליים’ ומן התחום הציבורי ובסטריאוטיפים בעייתיים – של הפרט בעל הנכות מנחה אותו לחפש מודלים של ניצחון על המכשולים הגופניים, החברתיים והתרבותיים. צרכן התקשורת בעל הנכות מחפש דמויות שיהוו הוכחה לכך שניתן להתגבר על הנכות ועל המכשולים האחרים. אין הכוונה לנכי-על מצטיינים במיוחד, אלא ל’סתם’ נכה (“אחד כמוני”) המהווה מעל לכל מקור לנחמה ולעידוד. בעל הנכות המצליח המוצג בתקשורת מוצב על כָּן של הערצה בלתי-מסויגת לגבי יכולתו המוכחת בפומבי לנצח. הצלחה משמעה התגברות על המכשולים המונַחים בדרכו של הנכה: הן מכשולים הנובעים מבעיות גופניות (‘אובייקטיביות’) והן מכשולים הנובעים מיחס חברתי פוגעני ומפלה (למשל, בעיות ארכיטקטוניות של אי-נגישות). בעל הנכות מבקש להוכיח שניתן להתגבר על המכשולים הללו. ההוכחה נועדה הן לעצמו (“אני יכול להתגבר”), הן עבור הנכים האחרים (“הם יכולים להיחלץ מן המצב הבעייתי שלהם”) והן עבור החברה הכללית (“נכים יכולים להיות כמו כולם”). מכאן נובעת הכמיהה למצוא דימויים של נכים “שעשו זאת”. מן הצד השני, הדימוי של הנכה המסכן נתפס כמשעתק את המיצוב הבלתי-רצוי, ולכן מעורר התנגדות כה עמוקה וחריפה.

מקורות

Ang, I. (1996). Wanted: Audiences. On the politics of empirical audience studies. In P. Marris & S. Thornham (Eds.), Media studies: A reader (pp. 313-320). Edinburgh: Edinburgh University Press.

Auslander, G. K., & Gold, N. (1999). Media reports on disability: A binational comparison of types and causes of disability as reported in major newspapers. Disability and rehabilitation, 21, 420-431.

Barnes, C., & Mercer, G. (2001). Disability culture: Assimilation or inclusion? In G. L. Albrecht, K. D. Seelman & M. Bury (Eds.), Handbook of disability studies (pp. 515-534). Thousand Oaks, CA: Sage.

Barton, E. L. (2001). Textual practices of erasure: Representations of disability and the founding of the United Way. In J. C. Wilson & C. Lawiechki-Wilson (Eds.), Embodied rhetorics: Disability in language and culture (pp. 169-199). Carbondale, IL: Southern Illinois University Press.

Bogdan, R., Biklen, D., Shapiro, A., & Spelkoman, D. (1982). The disabled: Media’s monster. Social policy, 13(2), 32-35.

Braithwaite, D. O., & Thompson, T. L. (2000). Communication and disability research: A productive past and a bright future. In D. O. Braithwaite & T. L. Thompson (Eds.), Handbook of communication and people with disabilities: Research and application (pp 511-515). Mahwah, NJ: Lawrence Erlbaum.

Broadcasting Standards Council (1997). The disabled audience: A television survey. In A. Pointon & C. Davies (Eds.), Framed: Interrogating disability in the media (pp. 193-205). London: British Film Institute.

Clogston, J. S. (1994). Disability coverage in American newspapers. In J. A. Nelson (Ed.), The disabled, the media, and the information age (pp. 45-53). Westport, CT: Greenwood Press.

Couser, G. T. (2001). Conflicting paradigms: The rhetorics of disability memoir. In J. C. Wilson & C. Lawiechki-Wilson (Eds.), Embodied rhetorics: Disability in language and culture (pp. 78-91). Carbondale, IL: Southern Illinois University Press.

Darke, P. (1997). Everywhere: Disability on film. In A. Pointon & C. Davies (Eds.), Framed: Interrogating disability in the media (pp. 10-14). London: British Film Institute.

Gillespie, M. (1995). Television, ethnicity and cultural change. London & New York: Routledge.

Glaser, B. G. & Strauss, A. L. (1967). The discovery of grounded theory: Strategies for qualitative research. Chicago & New York: Aldine-Atherton.

Gold, N., & Auslander, G. (1999). Newspaper coverage of people with disabilities in Canada and Israel: An international comparison. Disability & Society, 14, 709-731.

Haller, B. (2000a). How the news frames disability: Print media coverage of the Americans with Disabilities Act. In B. M. Altman & S. N. Barnartt (Eds.), Expanding the scope of social science research on disability (pp. 55-83). Stamford, CT: JAI Press.

Haller, B. (2000b). If they limp, they lead?: News representations and the hierarchy of disability images. In D. O. Braithwaite & T. L. Thompson (Eds.), Handbook of communication and people with disabilities: Research and application (pp. 273-288). Mahwah, NJ: Lawrence Erlbaum.

Jensen, K. B. (1991). When is meaning? Communication theory, pragmatism, and mass media reception. In J. A. Anderson (Ed.), Communication yearbook (pp. 3-32), Vol. 14.

Karpf, A. (1997). Crippling images. In A. Pointon & C. Davies (Eds.), Framed: Interrogating disability in the media (pp. 79-83). London: British Film Institute.

Kasnitz, D. & Shuttleworth, R. P. (2001). Anthropology and disability studies. In L. J. Rogers & B. B. Swadener (Eds.), Semiotics and dis/ability: Interrogating categories of difference (pp. 19-41). Albany, NY: State University of New York Press.

Kriegel, L. (1982). The wolf in the pit in the zoo. Social policy, 13(2), 16-23.

Longmore, P. K. (1987). Screening stereotypes: Images of disabled people in television and motion pictures. In A. Gartner & T. Joe (Eds.) Images of the disabled, disabling images (pp. 65-78). New York: Praeger.

Mairs, N. (1996). Waist-high in the world : A life among the nondisabled. Boston: Beacon Press.

Mitchell, D. T., & Snyder, S. L. (1997). Introduction: Disability studies and the double bind of representation. In D. T. Mitchell & S. L. Snyder (Eds.), The body and physical difference: Discourses of disability (pp. 1-31). Ann Arbor: University of Michigan Press.

Mitchell, D. T., & Snyder, S. L. (2000). Narrative prosthesis: Disability and the dependencies of discourse. Ann Arbor: University of Michigan Press.

Mitchell, D. T., & Snyder, S. L. (2001). Representation and its discontents: The uneasy home of disability in literature and film. In G. L. Albrecht & K. D. Seelman & M. Bury (Eds.), Handbook of disability studies (pp. 195-218). Thousand Oaks, CA: Sage.

Murphy, R. F. (1990). The body silent. New York & London: W. W. Norton.

Nelson, J. A. (1994). Broken images: Portrayals of those with disabilities in American media. In J. A. Nelson (Ed.), The disabled, the media, and the information age (pp. 1-17). Westport, CT: Greenwood Press.

Nelson, J. A. (1996). The invisible cultural group: Images of disability. In P. M. Lester (Ed.), Images that injure: Pictorial stereotypes in the media (pp. 119-125). Westport, CT: Praeger.

Oliver, M. (1990). The politics of disablement. London: Macmillan.

Perkins, T. E. (1979). Rethinking stereotypes. In M. Barrett, P. Corrigan, A. Kuhn, & J. Wolff (Eds.), Ideology and cultural production (pp. 135-159). New York: St. Martin’s Press.

Renckstorf, K. (1996). Media use as social action: A theoretical perspective. In K. Renckstorf, D. McQuail, & N. Jankowski (Eds.), Media use as social action: A European approach to audience studies (pp. 18-31). London: John Libbey & Co.

Ross, K. (2001). All ears: Radio, reception and discourses of disability. Media, culture & society, 23, 419-437.

Ross, K. (1997). But where’s me in it? Disability, broadcasting and the audience. Media, culture & society, 19, 669-677.

Rubin, H. J. & Rubin, I. S. (1995). Qualitative interviewing: The art of hearing data. Thousand Oaks, CA: Sage.

Schoening, G. T., & Anderson, J. A. (1995). Social action media studies: Foundational arguments and common premises. Communication theory, 5(2), 93-116.

Schriempf, A. (2001). (Re)fusing the amputated body: An interactionist bridge for feminism and disability. Hypatia, 16(4), 51-79.

Thomson, R. G. (2001). Seeing the disabled: Visual rhetorics in popular photography. In P. K. Longmore & L. Umansky (Eds.), The new disability history: American perspectives (pp. 335-374). New York: New York University Press.

Wendell, S. (2001). Unhealthy disabled: Treating chronic illnesses as disabilities. Hypatia, 16(4), 17-33.

Wolfsfeld, G. (1988). The Politics of provocation: Participation and protest in Israel. Albany, NY: State University of New York Press.

Wolfson, K., & Norden, M. F. (2000). Film images of people with disabilities. In D. O. Braithwaite & T. L. Thompson (Eds.), Handbook of communication and people with disabilities: Research and Application (pp. 289-305). Mahwah, NJ: Lawrence Erlbaum.

Zola, I. K. (1991). Communication barriers between ‘the able-bodied’ and ‘the handicapped’. In R. P. Marinelli & A. E. Dell Orto (Eds.), The psychological and social impact of disability. New York: Springer.

Zola, I. K. (1985). Depictions of disability – metaphor, message and medium in the media: A research and political agenda. The social science journal, 22(4), 5-17.

---

[1] המחקר בוצע בתמיכת קרן המחקר של האוניברסיטה הפתוחה.

[2] עקב הנסיבות השונות במובהק המאפיינות את המיצוב התרבותי והחברתי של נכי צה”ל, החלטתי שלא לכלול אותם במדגם הנוכחי.